רקע:

המשנה בתחילת בבא מציעא עוסקת בשנים שאוחזים בטלית ומתווכחים מי הבעלים האמיתיים שלה. המשנה מציגה את טענות המתדיינים בצורה ארוכה מהרגיל- ‘זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי’ (הדין במשנה הוא שיחלוקו בשבועה). סוגיית הפתיחה של הגמרא מנסה לברר את אריכות וכפילות הלשון של המשנה בטענות המתדיינים, ובהצעה הראשונה שלה מנסה להסביר שכפל הלשון נחוץ ללמד את החידוש ההלכתי שראיה לא קונה. לבסוף הגמרא דוחה הסבר זה מפאת קושי לשוני, ועוברת לבאר שבמשנה יש כפל לשון כי בעצם מנסים לתאר שני מקרים שונים (מציאה, מקח וממכר).

נשאל את התלמידים:

• איזה פעולות יכולים לבטא בעלות על חפצים, ובאיזה איברים משתמשים בפעולות אלו?

הגיוני שתשובות כמו תפיסה והחזקה יעלו, ופעולות אלה שמות דגש על הידים. ניתן לעורר את הדיון- האם יש איברים נוספים בגוף כמו העיניים, שיכולות לעזור לנו ברצוננו ‘לקנות’ או ‘להאחז’ במשהו, כמו הביטוי ‘אני ראיתי קודם’.

• איזה דברים מחייבים אותנו באחריות כלפי ממון הזולת?

אפשר להשתמש בדוגמאות כדי להמחיש, כגון- ‘ראית מחברת של חבר שנפל על הרצפה, האם אתה מרגיש מחויבות ללכת ולהרים אותו, או שאתה משאיר אותו על הרצפה כי אתה לא נמצא שם לידו כרגע’.

נלמד עם התלמידים את המקורות בחברותא או בלמידה משותפת בכיתה:

שימו לב: סוגיה זו היא הזדמנות מצוינת להעמיק בביטוי “הוא אמינא”. ניתן לבקש מהתלמידים לפני הלימוד להדגיש את כל המקומות בהם הוא מופיע בסוגיה ולדון בכיתה במשמעותו, תפקידו בסוגיה, ולדון בשאלה האם למרות שההצעה המובאת נדחית מראש, יש לה משמעות.

דברים פרק כב, א-ג

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: (ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

• לפי פסוק א’- מהי הפעולה הראשונית שיוצרת קשר בין האבידה לבין המוצא?
• אם כך- לפי פסוק ג’, מהי פעולת המציאה?

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א-ב

משנה.

שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי. האומר כולה שלי – ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי – ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע.

היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי – זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו.

בזמן שהם מודים, או שיש להן עדים – חולקין בלא שבועה.

• במקרה הראשון, מה הטענה של כל אחד מהצדדים (שימו לב שהיא מורכבת משני חלקים)? מה הדין?
• מהו המקרה השני? מה הדין?
• מהו המקרה השלישי? מה הדין?

בדיקת הניסוח של המשנה- מדוע שני חלקיה נצרכים?

גמרא.

למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי? ליתני חדא!

חדא קתני: זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי.

• האם כפל הלשון במשנה באמת נראית משונה כל כך? נסה להציע תשובה לפשר הכפילות.
• מהי ההצעה של הגמרא לניסוח המשנה?

“אני מצאתיה”

וליתני: אני מצאתיה, ואנא ידענא דכולה שלי!

• מהי ההצעה של הגמרא לניסוח המשנה? על איזה חלק היא רוצה לוותר?

אי תנא אני מצאתיה, הוה אמינא: מאי מצאתיה – ראיתיה, אף על גב דלא אתאי לידיה – בראיה בעלמא קני, תנא כולה שלי – דבראיה לא קני.

• אם המשנה היתה מתנסחת רק בלשון “אני מצאתיה”, מה היינו יכולים לחשוב?
• מהי מסקנת הגמרא, מכך שהמשנה לא נוסחה בצורה זו?

ומי מצית אמרת מאי מצאתיה – ראיתיה? והא אמר רבנאי: “ומצאתה” (דברים כב)  – דאתאי לידיה משמע!

• מהי הקושיה של הגמרא? מאיפה היא מביאה ראיה לכך?

אין, ומצאתה דקרא – דאתא לידיה משמע, ומיהו תנא – לישנא דעלמא נקט, ומדחזי ליה אמר: אנא אשכחית, ואף על גב דלא אתאי לידיה, בראיה בעלמא קני, תני כולה שלי – דבראיה בעלמא לא קני לה.

• הגמרא מפרידה פה בין שני “לשונות”- מהן שתי ה”לשונות”?
• מה משמעות המציאה לפי כל אחת מהן?

“כולה שלי”

וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה! –

אי תני כולה שלי הוה אמינא: בעלמא דקתני מצאתיה – בראיה בעלמא קני, תנא אני מצאתיה והדר תנא כולה שלי – דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קני. –

• אם המשנה היתה מתנסחת רק בלשון “כולה שלי”, מה היינו יכולים לחשוב?
• מהי מסקנת הגמרא, מכך שהמשנה לא נוסחה בצורה זו?

שני ניסוחים- לשני מקרים

ומי מצית אמרת חדא קתני? והא זה וזה קתני; זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וכו’! – אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה כדי: רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר.

• מהו הפתרון של רב פפא לניסוח הכפול שבמשנה?
• באיזה שני מקרים היא עוסקת?

וצריכא, דאי תנא מציאה – הוה אמינא: מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר: חבראי לאו מידי חסר בה, איזל אתפיס ואתפליג בהדיה. אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי – אימא לא.

• אם המשנה היתה מתנסחת רק בלשון “אני מצאתיה”, מה היינו יכולים לחשוב?
• מהי מסקנת הגמרא, מכך שהמשנה לא נוסחה בצורה זו?

ואי תנא מקח וממכר, הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר: חבראי דמי קא יהיב, ואנא דמי קא יהיבנא. השתא דצריכא לדידי אשקליה אנא, וחבראי ליזיל לטרח ליזבן. אבל מציאה, דליכא למימר הכי – אימא לא, צריכא.

• אם המשנה היתה מתנסחת רק בלשון “כולה שלי”, מה היינו יכולים לחשוב?
• מהי מסקנת הגמרא, מכך שהמשנה לא נוסחה בצורה זו?

מקח וממכר; ולחזי זוזי ממאן נקט! – לא צריכא, דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה.

• על איזה מקרה מדויק ב”מקח וממכר” מדובר בדין זה?

נשאל את התלמידים:

• למה יש הווה אמינא שראיה תוכל לשמש כפעולת קניין?
• לאור ההווה אמינא המוצעת, למה בפועל ראיה לא יכולה לקנות?

נחזור עם התלמידים לפסוקים ונדגיש את המילים הבאות:

דברים פרק כב, א-ג

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: (ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: (ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

נראה מהפסוקים שהראיה כן יוצרת קשר בין האדם ובין החפץ אותו הוא רואה. נשאל את התלמידים:

• מה הראיה כן מסוגלת לפעול?

נאסוף את התשובות ונסכם את הסוגיה:

באופן כללי חפצי מטלטלין נקנים לאדם על ידי משיכה (הגבהה או מסירה).

בכל זאת נדמה שניתן לחשוב על בסיס הפסוקים בפרשת השבת אבידה שאולי גם פעולת הראיה תקנה. בפשטות, הסוגיה שלנו עוסקת בקניין מציאה, והיה מקום לחשוב שאולי דין מציאה שונה מדין יתר המטלטלין. נוסח הפסוקים גורם לחשוב שבעניין קניין מציאה הראיה תוכל לקנות, שהרי הם מורים במפורש על חיוב השבת אבידה מהרגע שבו ראית את ממון חברך אבוד. אם החיוב להשיב את האבידה מוטל על האדם כבר משעת הראיה, לכאורה זה מצביע על כך שהוא גם קונה אבידה משעת הראיה. לכן מובן מאוד למה היתה לגמרא הווה אמינא לומר שראיה תקנה במציאה, למרות שבכללי הקניינים שבמסכת קידושין לא ראינו כזו אפשרות. כלומר, היכולת לחשוב על אפשרות של קנין ראיה היא ייחודית למסכת שלנו, שעוסקת בדיני אבידה, ולא למסכת קידושין העוסקת בדרכי הקניינים.

אכן בפועל הגמרא קובעת שלשון המשנה מחדדת לנו שגם במציאה ראיה לא קונה, והמציאה צריכה להיות ממש אחוזה בידי האדם ‘כולה שלי’. לפי זה נראה שיש להבין שהפסוקים בעצם מורים לנו על כך שאמנם חובת ההשבה מוטלת על האדם משעת הראיה, כי ראיה יוצרת זיקה בין האדם ובין החפץ האבוד. ראיה זהו המפגש הבסיסי ביותר שבין האדם ובין סביבתו, ולכן ברגע שהבחנת באבידה- אתה נהיה קשור אליה, אבל הקשר הזה עוד לא מהווה קשר מספיק חזק כדי לזכות אותך במציאה. אם נסתכל בדרשת הפסוק שהגמרא מצטטת: ‘ומצאתה- דאתאי לידיה משמע’, היא בעצם מבינה בפסוקים- שהאיסור ‘לא תוכל להתעלם’ מתחיל בשעת הראיה, אבל הוא מתייחס רק לאבידה (מציאה) שיש אפשרות שתגיע לידך בפועל.

מדוע ראיה לא יכולה ממש לקנות את המציאה? ניתן לומר שקניין של דבר תלוי בזמינות השימוש בו. סברא נוספת היא שהראיה איננה דבר הניכר לעין העולם- אף אחד לא יכול להבחין בכך שקנית את הדבר על ידי ראיה, וממילא אין כאן קנייה ממשית אמיתית. סברא נוספת, היא שעל מנת לקנות צריך לעשות מעשה בידיים. דברים לא יכולים לקבל בעלות של אדם על ידי משהו אוורירי כמו ראיה. בלי פעולה פיזית אקטיבית ממשית- אין שום דבר שיגרום לחפץ להיות שלך.

החידוש של הסוגיה הוא שהראיה אמנם לא קונה לאדם את החפץ, אבל היא כן מחייבת אותו בהשבת אבידה, או בניסוח אחר- הראיה לא קונה אבל היא מחייבת אחריות כלפי ממון חבירו.

נפתח בדיון עם התלמידים:

• מה המשמעות של העובדה שראייה יוצרת אחריות?
• האם ניתן להרחיב את האחריות כלפי ממון החבר בראייה לאחריות בראייה כלפי מקרים אחרים? לדוגמא: אנשים במצוקה, בריונות, עוולות שנעשות במרחב שסביבנו)

נקרא עם התלמידים את הפסוקים הבאים:

שמות פרק ב, יא-יג

(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ  עִבְרִי מֵאֶחָיו: (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

נבקש מהתלמידים לספור כמה פעמים מופיעה בפסוקים פעולת הראייה ונשאל את התלמידים:

• איזה רגשות ופעולות עוררה פעולת הראייה אצל משה רבינו?

נאסוף את התשובות ונסכם:

בסיפור על משה רבינו יש דגש על הממד של הראיה, כפעולה שמעוררת אצל משה רבינו את רגשות האחריות והזיקה כלפי אחיו, ותחושת הצורך לפעול להצלתם ולטובתם. זו דוגמא נוספת לאחריות שראיה דורשת מהאדם.

ניתן לסכם את ההתבוננות בהפניית תשומת ליבם של התלמידים לכך שבמעט התבוננות ניתן להפוך גם סוגיא ‘טכנית’ ובירור של הגמרא שלכאורה נראה מיותר- למה כל כך משנה אם היה כפל לשון במשנה?! לסוגיה בעלת משמעות. הבירורים של הגמרא על כל פרט נועדו לחשוף דברים משמעותיים ולא פלפולי לשון טכנים בלשון המשנה.

נבקש מהתלמידים למלא את משימת הכתיבה הבאה:

• האם פעם ראיתם משהו שקומם אתכם, או יצר בכם תחושת אחריות עמוקה כלפיו?
• האם פעלתם בעקבות כך? אם כן, מה עשיתם?
• האם יש כיום, משהו שאתם רואים והייתם רוצים לקחת אחריות כלפיו?
• מה הייתם רוצים לעשות?

בסיום הכתיבה נבקש מכל תלמיד לשתף במילה אחת- איזו תובנה הוא לוקח איתה מהשיעור.

בשיעור זה עסקנו בשאלה- האם ראייה יוצרת קניין? איזה סוג קשר הראייה יוצרת ביני לבין ההתרחשות שסביבי? בתחילת השיעור שאלנו את עצמינו- איזה פעולות יוצרות קניין? האם ראייה יוצרת אחריות? לאחר מכן העמקנו בפסוקים המלמדים על השבת אבידה, ובסוגה הראשונה של בבא מציעא. שאלנו את עצמינו- מדוע לגמרא היתה “הוה אמינא” שראיה יוצרת קניין? ולמרות הדחייה של הגמרא עיקרון זה, מה פעולת הראייה כן יוצרת? דיברנו על פעולת הראייה כיוצרת אחריות כלפי הסובב, ראינו זאת בסיפורו של משה רבינו, ולסיום שאלנו את עצמינו- איפה הראיה שלנו יוצרת באנו תחושת אחריות כלפי הסובב אותנו.