נשב במעגל. נחזיק שני גלילי צמר, אחד כחול ואחד לבן. נמסור זה לזה לסירוגין את שני גלילי הצמר, כל תלמיד שיקבל בתורו כדור לידיו, ממשיך לאחוז בחוט, וזורק אותו לחבר אחר בכתה. כשזורקים את הכדור הלבן, יש לנקוב בשם הארץ ממנה הגיעה המשפחה מצד אבא לארץ, וכשזורקים את הכדור הכחול, יש לנקוב בשם הארץ ממנה הגיעה המשפחה מצד אמא לארץ. כך נייצר יחד סבך כחול לבן, שיווצר מבליל הגלויות שמהן הגענו לכאן.

נפתח ונאמר: משחק זה, מטרתו ליצור תמונה סמלית לעין, של הצירוף החדש שהתרחש בארץ כשה’ קיבץ אותנו אליה בחסדו, כשהקמנו את מדינת ישראל, לפני מעט מאד זמן.. הצירוף הזה, של יהודים מכל קצוות העולם הוא מאד לא ברור מאליו.

• איך לדעתכם קרה שיהודי ממרוקו ויהודיה מפולין, יהודים מצ’כיה, אתיופיה, אוסטרליה ועוד (כדאי לחזור דווקא על שמות הארצות שהוזכרו במשחק) התקבצו והגיעו למקום אחד, בזמן אחד?
• למה לדעתכם כל כך הרבה אנשים מצאו את עצמם עוזבים את הארץ שבה גדלו, ויוצאים יחד להרפתקאה הזאת, לעלות לארץ ישראל, לגור במקום חדש, עם שפה חדשה, ועם אנשים זרים ושונים מאד?

לפני שנים לא רבות כלל זיכה אותנו ה’ לקחת חלק בתהליך שיש בו גאולה אמיתית: קובצנו מבין הגויים, הקמנו מדינה, וצבא, ניצחנו במלחמות, זרענו שדות ובנינו כאן בתים, והקמנו כאן משהו מופלא מאד. ולמרות שכל אחד הגיע מקצה אחר של העולם, נפגשנו כאן, אחרי אלפי שנות גלות.

• מדוע לדעתכם הרבה מתייחסים לכך כאל נס?
• האם אתם מרגישים על עצמכם שהעובדה שאתם גרים כאן היא פלא שאינו ברור מאליו?

שיחקנו משחק עם חטים. להוציא ולהעביר חוטים מכדור צמר מיד ליד זה פשוט, אך להוציא אנשים מביתם ולהביא אותם למקום חדש, להתערבב אלו באלו מחדש- זה בלתי נתפס. בשיעור הקרוב ננסה להתבונן מקרוב על עובדת היותנו כאן, על הצד הפלאי וגם על המשמעות האישית שהיא נושאת עבור כל אחד ואחד מאיתנו, לכבוד יום העצמאות הקרב ובא, בו אנחנו חוגגים את העובדה הזאת, ואת הבית החדש-ישן שלנו, כאן בארץ ישראל.

נחלק לתלמידים את  מילות השיר “כתונת פסים” של מאיר אריאל.

כשמילותיו לנגד עינינו, נצפה יחד בקליפ המרגש שלו.

נאזין לשיר פעמיים. בפעם הראשונה נבאר מילים קשות בעזרת התלמידים. בפעם השניה נבקש מהתלמידים לקרוא ולסמן לעצמם משפטים שמצאו חן בעיניהם במיוחד.

נדון:

• על מה השיר הזה מדבר?
• מה זאת כתונת הפסים הזאת, לדעתכם?
• מהם הגוונים השונים עליהם מאיר אראיל מדבר?

נשלים את הנקודות המרכזיות, אחרי דברי התלמידים: השיר עוסק בעניין בו פתחנו. הפלא שחולל לנו הקב”ה והביא את כולנו לכאן מכל קצוות תבל, הוא המפתח של השיר הזה. כתונת הפסים מרמזת לנו על היעוד שלנו כעם נבחר. כפי שיוסף היה בן אהוב ונבחר, כותב השיר בוחר להלביש את כולנו בכותונת הזאת. (ניתן להוסיף לשיעור תוכן לימודי יותר, לגעת כאן במשמעות המושגים מטאפורה ומטונימיה, כדרך העיצוב הננקטת כאן)

• מה לדעתכם אומר המשפט: “הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע כל פס רוצה לקלף לי את העור ” ?
• למה שהפסים יקלפו את העור?
• מה יכול להיות מכאיב בתפקיד הזה שקבלנו, כלובשי כתונת הפסים?
• כיצד סבלנו ממנו בעבר?

נסכם: התפקיד שלנו הוא תפקיד יקר וחשוב, אבל גם גובה מאיתנו מחירים גבוהים מאד של סבל, רדיפות ושנאה. כמו יוסף שחווה סבל איום מאחיו בגלל הכותונת שלו, כך גם עם ישראל כולו. התפקיד הזה הוא התפקיד המולד שלנו, הוא הבגד שכולנו הולכים איתו. הוא הייעוד והגורל שלנו גם יחד.

• למה לדעתכם בחרו לבצע כך את השיר, בקליפ?
• על מה זה מלמד, יותר מכל?
• האם אתם מרגישים שכך גם כולנו, במציאות, ולא רק בשיר?
• האם הרגשתם פעם שכשזכיתם להיוולד דווקא כאן, קבלתם גם תפקיד מיוחד ואישי?

כעת נבקש מהתלמידים לקרוא את המשפטים שאהבו יותר מכל. “שורה” מהשיר שקשורה אליהם לא רק כעםאלא גם כיחידים. נעיר את תשומת ליבם שבקליפ, רק על ידי החיבור בין הזמרים השיר מתקיים. כל זמר מבצע את החלק שלו, וכך נוצר שיר.

בכיתות גבוהות נקיים לימוד לפני תרגיל הכתיבה (בנמוכות נדלג ישירות לתרגיל):

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור. אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה  הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, … חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו.  בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר,  את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.  קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה. וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה  גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם. והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

(הראי’ה קוק, בקשת האני העצמי, אורות הקודש ג’ פסקה צז’)

• מה היה חטא האדם הראשון?
• כיצד נוכל לסור מחטאו ולתקן אותו?
• איך ניתן ללמוד מי ‘אני’ ומהי ‘עצמיותי’?

חטא האדם הראשון לפי הרב קוק היה ששכח מיהו ולכן חטא וסטה מהדרך הנכונה והישרה. מתפקידנו לברר וללמוד מהם כוחותינו וחוזקותינו בכדי להצליח להביא אותם לידי ביטוי ובכך בעצם לממש את ייעודנו ותפקידנו בעולם.

נבקש מהתלמידים לחשוב ולכתוב:

• מה משלל הדברים שאני טוב או מיוחד בהם, יכול להיות גם תפקיד שלי, בתור חלק מעם ישראל, בארץ ישראל?
• מה אני עצמי יכול להביא כמתנה לארץ?

(ניתן לעזור ולתת דוגמאות: אני טוב בספורט, ויכול להתאמן ולייצג אותנו באולימפידה. אני שרה יפה, ויכולה לשיר לארץ ישראל שירים נפלאים ואוהבים, אני מטיילת המון, ויודעת למצוא שבילים חדשים שלא הלכו בהם עדיין בארץ ישראל. אני כותב יפה, ואוכל לכתוב עליה סיפורים מיוחדים ועוד..)

נשים לב: נקודת חיפוש התפקיד האישי היא נקודה העשויה להיות רגישה למדי. הרבה תלמידים לא ידעו להגיד על עצמם במה הם טובים, יתביישו ביכולותיהם או בכנות לא יצליחו להכיר בהם. תפקיד המורה בחלק הכתיבה הוא לעבור בין התלמידים ולזהות מה מקומו של התלמידי ביחס למשימה. מי שמתקשה, יש לעזור לו בשאלות הכוונה וגם ברמזים, בהנחה שהמורה מכיר היטב את התלמידים ויכול לעזור להם לזהות את חוזקותיהם.

בתום תרגיל הכתיבה, נפנה לערוך טקס “הדלקת משואות” כתתי.

נברר עם התלמידים אם הם מכירים את טקס הדלקת המשואות המסורתי, ונסביר להם מעט עליו: בכל שנה נבחרים אנשים מיוחדים מאד להדליק משואה ביום העצמאות, כיוון שבמעשיהם הם הוכיחו שמילאו את התפקיד המיוחד שנתן להם הקב”ה למלא למען הארץ שלנו.

אחרי שראינו שכל אחד ואחד מכם יש לו משהו מיוחד שהוא יודע לעשות נהדר, ורוצה לתת ממנו מתנה לארץ שלנו, אתם בעצם ראויים כולכם לגמרי להדליק משואה.

כעת נסדר בכתה נרות (לשם הנוחות: נרות חב”ד בעטיפת אלומיניום) כמניין התלמידים, וניתן בתורו לכל אחד להחזיק נר הבדלה דלוק (או כל נר מרשים אחר העשוי להראות כמשואה במידה מסויימת) . נכתוב על הלוח את הנוסח:

“אני _____________(שם התלמיד) בן _______ ו_________ (שמות הוריו)

מדליק משואה זו בזכות היותי ______________________________(התפקיד שניסחו לעצמם בתרגיל הכתיבה)

ולתפארת מדינת ישראל!”

בתום כל הדלקה, כל הכתה תמחא כפיים ותריע למדליק המשואה על תפקידו החשוב.

פתחנו את השיעור במשחק חוטים. ראינו איך השורשים של כל אחד מאיתנו מגיעים ממקום אחר בעולם. דרך השיר למדנו על המרקם האנושי הרחב והמגוון של העם שלנו שמתחבר בנקודה אחת משותפת. עם התכיבה ניסינו לברר מהי הייחודיות שכל אחד מאיתנו יכול להביא לעולם ולחברה כלקיחת חלק ממימוש ייעודו ושותפות עם המכלול החברתי הישראלי. סיימנו בטקס הדלקת משואות מרגש על החוזקות שכל אחד מאיתנו מביא עימו.