נזמין את התלמידים לחשוב על מערכת יחסים משמעותית שיש להם בחיים- חבר, חברה, אח, אחות, הורה, בן זוג וכדומה, ונשאל אותם-

• מה הופך את מערכת היחסים הזו למשמעותית עבורכם?

ייתכנו תשובות רבות- תחומי עניין משותפים, חוסר שיפוטיות, קבלה, אהבה, משפחה, וכדומה. ננסה לחפש את המכנה המשותף בין התשובות, ולראות שדברים זמניים (לדוגמא- אנחנו באותה מגמה, אנחנו שכנים מילדות וכדומה) אלו לא הדברים המחברים לאורך זמן ושהופכים את מערכת היחסים למשמעותית, זה יכול להיות רק מזנק (טריגר) או התחלה של הקשר אבל לא מה שמחזיק והופך את הקשר למשמעותי. מכאן נצא לשאלה עליה נדון בשיעור-

• כיצד לדעתכם יודעים שזהו קשר חזק, שזו אהבה אמיתית שתשאר לאורך זמן?

נקרא את המשנה ממסכת אבות ה’, טז:

“כל אהבה שהיא תלויה בדבר: בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן“

• מה כתוב כאן?
• מחשבות על המשנה. מהו הדבר? מהי אהבה שלא בטלה?
• חישבו על סיפורים ומחשבות שעולים לכם מהמשנה.

נלמד את פירוש הברטונרא על המשנה:

כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל – שאינו מתקיים. כשיתבטל הדבר שהיה סבה לאותה אהבה. גם האהבה בטלה. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים. כגון אהבת הצדיקים והחכמים. אינה בטלה לעולם. כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינו בטל. כך אין האהבה בטלה:

 אהבת אמנון ותמר – מפני יפיה:

 אהבת דוד ויהונתן – להשלים רצון קונם דאמר לו יהונתן לדוד אתה תהיה למלך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

הברטנורא מפרש לא כפשט- כל אהבה תלויה בדבר, השאלה היא אם הוא דבר בטל או דבר קיים, וזה מה שייקבע את אופייה של האהבה.

נתחלק  לשתי קבוצות. קבוצה אחת תלמד את הסיפור של אמנון ותמר והשניה את דוד ויהונתן- כל קבוצה תשתף בתובנות שלה מהלימוד- למה שמו לב בפסוקים? מה האופי של כל אחת מהאהבות המתוארות? מה גרם לאהבת אמנון לתמר להפוך לשנאה לאחר האונס שלה? (על נושא זה קראנו גם מתוך אומנות האהבה עמ’ 52.)

נזמין את התלמדים לחשוב על קשרים שיש להם, חברויות, אהבות, וננסה לראות מהו ה”דבר” שקושר אותם לאדם זה או אחר, והאם הוא דבר בטל או קיים? האם מתחת לדבר הראשון שעולה יש עוד דבר? עמוק יותר, או פשוט יותר? את אותו “דבר” יוצרים כדימוי על-ידי החומרים השונים- בציור.

נערוך סבב של ה”דברים” השונים שמהווים בסיס לאהבה שלנו…

לסיום- נקרא את הקטע מתוך ‘האדם מחפש משמעות’ שמהווה דוגמא מופתית לאהבה שמתעלה מעל זמן ומקום ואפילו מעל החיים ומהווה כוח רוחני עצום לקיום:

ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות, ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם:

חרף הפרימיטיביות – הגופנית והנפשית – שהייתה טבועה בהכרח בחיים שבמחנה ריכוז, היה מקום להעמקת חיי הרוח. אמנם אנשים בעלי לב, שהיו רגילים לחיים אינטלקטואליים עשירים, אפשר שנתייסרו בייסורים קשים (רבים מהם היו חלושים בגופם), אבל הפגיעה בישותם הפנימית הייתה קטנה יותר. הם יכלו לפרוש מסביבתם הנוראה אל חיי עושר פנימי וחירות רוחנית. רק כך מתבאר לנו דבר שנראה לנו כפרדוכס: דומה שלא מעטים מן האסירים שהיו פחות איתנים במערוכתם, עמדו בתלאות המחנה יותר משעמדו בהם אסירים חסונים יותר בגופם. כדי להבהיר את דברי אלה, אני רואה צורך להסתמך על חוויה אישית שלי. הבה אספר, מה קרה באותן שעות של השכמת הבוקר שבהן היה עלינו ללכת אל אתר עבודתנו.

נשמעו פקודות קולניות: “פלוגה קדימה צעד! שמאל שתיים שלוש ארבע! שמאל שתיים שלוש ארבע! שמאל שתיים שלוש ארבע! שמאל שתיים שלוש ארבע! לפי הראשון –הסתובב! שמאל ושמאל ושמאל ושמאל! כובעים הסר!” מלים אלה מהדהדות באזני אף עתה. בהישמע הפקודה “כובעים הסר! עברנו בשער המחנה והזרקורים כוונו אלינו. מי שלא צעד נאה ספג בעיטה. ואוי לו למי שמחמת הקור הוריד את מצנפתו על אזניו – לפני שניתנה רשות לכך.

דשדשנו בחשיכה לאורך דרך היציאה האחת מן המחנה, כשאנו מדלגים על אבנים גדולות ומבוססים בשלוליות נרחבות. הזקיפים המלווים אותנו לא פסקו מלצרוח כלפינו ומלהאיץ בנו בקתות רוביהם. בעלי רגליים פצועות נשענו על זרועות שכניהם. לא נשמעה כמעט מלה; רוח הכפור לא עודדה את הדיבור. האיש שצעד על ידי, הסתיר את פיו מאחורי צווארונו הזקוף ולחש לי פתאום: “אילו הנשים שלנו יכלו לראותנו עכשיו! אני מקווה, כי טוב להן יותר במחנות שהן נמצאות בהם ואינן יודעות מה עולה בחלקנו”. דברים אלה עוררו ברוחי הרהורים על אשתי. דשדשנו הלאה לאורך קילומטרים, רגלינו מועדות על פני מקומות קפואים, ובעוד אנו תומכים פעם בפעם איש ברעהו, מרימים איש את רעהו וגוררים זה את זה הלאה, לא נאמרה מלה, אך שנינו ידענו: כל אחד מאתנו מהרהר באשתו.יש והסתכלתי בשמים שכוכביהם היו דועכים ואורו החכלילי של השחר היה מתפשט והולך מאחורי עננה קודרת. אולם רוחי דבקה בדמות אשתי וציירה את קוויה בחדות מפליאה. שמעתי אותה משיבה על שאלותי, ראיתי את חיוכה, את מבטה הגלוי והמעודד. מבטה – ואחת היא, אם היה ממשי או לא – היה מזהיר באורו אותה שעה יותר מן השמש העולה.

מחשבה אחת עברתני: זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה כפסגת החכמה, הוגי דעות כה רבים. האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה. נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו. בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול יסורים בדרך הנאותה –בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו…

פתחנו במחשבה על מערכות יחסים משמעותיות שיש לנו בחיים ויצאנו מכאן לשאלה- כיצד אהבה מחזיקה? לאחר מכן קראנו את דברי המשנה על אהבה התלויה בדבר ושאינה תלויה בדבר, דנו במהות אותו “דבר”, ולמדנו בקבוצות את אהבתם של דוד ויונתן מול אהבת אמנון ותמר. סיימנו בהזמנה ליצירה של אותו “דבר” הנמצא בלב מערכות היחסים שלנו, וחתמנו בקריאת דברי ויקטור פרנקל.