הפתיחה תתקיים במרחב מפונה משולחנות וכסאות. ע”ג הרצפה יונחו ארבעה כרטיסי מספרים בכתב גדול מ 1-4.
1 פירושו: לא מסכים כלל. 4: מסכים מאד.
המורה יקריא היגדים וכל תלמיד ימקם עצמו.
היגדים לדוגמא:
לאחר התרגיל נקיים דיון במליאה בתחושות שצפו בעקבות התרגיל.
היום נלמד פיוט שנכתב אמנם לפני 1000 שנה, אך תחושותיו של הכותב רלוונטיות מאד גם לימינו. נקרא את הפיוט-
ניתן להשמיע את הפיוט בביצוע השיר “המדרגות”.
ראשית נלמד את השיר מן ההיבט הספרותי – אמנותי ברובד הגלוי שלו: ניתן להיעזר בחלק זה בכרטיס ניווט למיפוי שיר בימי הביניים. הכרטיס מתאים לכל השירים בימי הביניים. נחלק דף עזר ללימוד.
בשלב הראשון נבקש מהתלמידים לזהות מאפיינים שיריים שהם רואים בשיר (מומלץ לסמן אותם במדגש)
אחרי זיהוי ראשוני זה, דפי התלמידים יראו כך:
נעמיק כעת בתוכן הפיוט-
בית 1:
“מְסִלַּת יְשָׁרִים, סוּר מֵרָע שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, נֹצֵר דַּרְכּוֹ. לִפְנֵי-שֶׁבֶר גָּאוֹן; וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן, גֹּבַהּ רוּחַ. טוֹב שְׁפַל-רוּחַ, אֶת-עֲנָוִים מֵחַלֵּק שָׁלָל, אֶת-גֵּאִים. (משלי טז’)
הפסוקים מתארים מידה טובה שעל האדם לנקוט בה: “טוב שפל-רוח”. הפייטן – הדובר מתאר את עצמו כאדם שפל ונמוך לעומת הקב”ה.
כתוב במס’ אבות (פ”ד, מ”ד): “רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה”. פירש רש”י: “התקן עצמך להיות שפל רוח כי תקות אנוש רמה ותולעה לפיכך “מה לך אצל הגאוה”…
כלומר, שפלות הרוח היא דבר המתבקש מכל יהודי. בהמשך הדובר חוזר על המילה “שפל” – והפעם במובן הפיזי – “שפל ברך וקומה” – ניתן ממש לצייר את דמותו של העומד מול הקב”ה ואת תנוחתו.
אחרי שתיאר הדובר את הפוזיציה בה הוא ניגש לעמוד מול ה’ , פונה הדובר בצלע השנייה לתאר הרגשות הנוספים המתלווים לתחושת השפלות. אני פונה אליך-“מקדם פניך”, זהו ביטוי שרומז לפניה בתפילה, פונה מתוך תחושת פחד ואימה (מילים נרדפות שמדגישות את תחושת הקטנות של הדובר.) קיים כאן שיבוץ: “תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן” (שמות טו’, טז’).
בית 2:
המשורר מתאר את התפיסה האישית של עצמו בעמידתו מול ה’ ע”י דימוי. הוא חש כמו תולעת קטנה באדמה.
הדימוי הנ”ל משמש גם כשיבוץ מקראי. דימוי זה מבוסס על פס’ מתהילים שבו תיאר דוד המלך את תחושותיו ביחס לה’: “וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם.” (תה’ כב, ז’).
במזמור הזה מתוארת הגלות הארוכה והבקשה של הדובר להצלה ע”י הקב”ה. הוא מתאר את האויבים הרבים שסביבו שרודפים ומציקים לו, לכן הוא חש כ”כ אפסי כמו תולעת קטנה באדמה.
בית 3:
בית זה פותח בכינוי “מלוא עולם”. הכינוי הוא תיאור לתכונתו של ה’- ממלא את כל העולם. זהו שיבוץ: “מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו ו ג) או כמשפט הידוע בארמית “לית אתר פנוי מיניה” (לקוח מהזוהר).
והפייטן ממשיך ומתאר את גדולת ה’ – אין סוף לגדולתו, ולכן המסקנה המתבקשת – כיצד “אני השפל והנמוך” יכול להלל אותך ואת כל עוצמתך?!
בית 4:
אפילו המלאכים אינם יכולים להכיל את כל הדר כבודך. גם אם ימצאו בפי מילים לתאר אותך. הם לא יוכלו להקיף את כל גדולתך. יש כאן שימוש במידת “קל וחומר”. אם המלאכים העליונים אינם יכולים לתאר גדולתך – קל וחומר שבשר ודם לא יוכל עשות זאת.
בית 5:
אשחר – אחפש את הקב”ה, כמו הביטוי לשחר לטרף.
ניתן לפרש גם מלשון שחר – בבוקר – “בראשית רעיוני” אפנה אליו בתפילה. אתפלל אל הקב”ה שכל הנשמות מהללות אותו: “כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ.” (תהילים קנ,ו’) (שיבוץ)
סוג השיר:
שיר קודש – פיוט – רשות “לנשמת כל חי”.
פיוטי הרשות נקראים כך, משום שמעיקרם הם שירי רשות- נטילת רשות לפני תפילה מקהל המתפללים. בפיוטים מסוג זה נוטל החזן רשות מן הציבור לשמש שלוחם לפני הקב”ה. פיוטי רשות רבים נכתבו בימי הביניים בספרד. פיוטים אלו הם לרוב יצירות קצרות ותמציתיות ברמה פיוטית גבוהה והם משמשים לרוב פתיחה לתפילות מסוימות. כגון: רשות לנשמת.
פיוט “שפל רוח” נתחבר ע”י רשב”ג כ”רשות לנשמת כל חי” לתפילת שחרית של שבת.
[קצת על “נשמת”- תפילה קדומה זו מכונה “ברכת השיר”. זהו קטע של תפילה הנאמרת בשחרית של שבת ומועד. היא נאמרת בסוף פסוקי דזימרא ותוכנה שבח והלל לקב”ה. התחברה ככל הנראה בתקופת המשנה במאה השניה לסה”נ. זהות המחבר אינה ברורה באופן חד משמעי. יצחק או שמעון ויתכן שישנם מס’ מחברים מתקופות שונות.]
ניתן להציג בפני התלמידים את טקסט השיר וטקסט התפילה ולמצוא ביניהם קשר. קשר מילולי וקשר רעיוני:
ניתן לחדד בפני התלמידים שהזיקה בין הפיוט ל”נשמת כל חי” היא ברורה, הרי רשב”ג כתב את פיוטו לאור “נשמת כל חי, וכדי לשמש הקדמה לקטע תפילה זה, אך יחד עם זאת ב”נשמת כל חי” האוירה השלטת היא אוירה חיובית, של שפע, עוצמה, חיבור ותודה לקב”ה. ובפיוט היחסים יותר מורכבים. זו אולי הסיבה ש”נשמת כל חי” היא קטע תפילה כל-כך אהוב ומוכר, ומשמש ממש סגולה להצלחה.
בימינו מפני טורח הציבור הפיוט מושר בקהילות הספרדיות בתפילת שחרית של ראש השנה (מופיע במחזורי עדות המזרח)
לסיכום הרובד הגלוי:
ניתן לראות שקיימת כאן הדרגתיות הפוכה:
| מס’ בית | תחושות הפייטן על עצמו | תיאורי ה’ | פעולות התפילה |
| 1 | “שפל רוח שפל ברך וקומה” | “אקדמך ברוב פחד ואימה” | |
| 2 | “נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה” | ||
| 3 | “מלוא עולם אשר אין קץ לגודלו” | “הכמוני יהללך ובמה? | |
| 4 | “הדרך לא יכילון מלאכי רום” | -“ועל אחת אני כמה וכמה!” | |
| 5 | “אשר לשמו תהלל כל נשמה” | “אשחר אל בראשית רעיוני” |
מעיון בטבלה עולה שמצד אחד הפייטן מקטין עצמו עוד ועוד ומצד שני תחושות התפילה מתעצמות.
“שפל רוח”- ->”שפל ברך” – ->”שפל קומה” – ->”נחשב כתולעת קטנה באדמה”
ומנגד:
“אקדמך ברוב פחד ואימה — > אשחר אל בראשית רעיוני”.
מסקנה: מכאן ניתן ללמוד שככל שהאדם פחות עסוק בעצמו, כך יש יותר “נפח” לאלוקות להתגלות.
(כמאמר חסידי ידוע: “להפוך את ה’אני’ ל-‘אין’ “)
מבנה הפיוט מבחינה תכנית:
למעשה, הפיוט בנוי במבנה של בעיה ופיתרון.
בתים 1-4: בעיה
בית 5: פיתרון.
הפייטן-הדובר מתאר בתחילת השיר את הקושי שלו לפנות בתפילה אל הקב”ה העצום והגדול. באילו מילים יוכל לפנות ולתאר את גדולת ה’? כיצד אוכל לעשות זאת בזמן שאני כ”כ שפל וקטן? ואני כ”כ מפחד מכוחך? בסיום השיר הוא מבין שהקושי הוא דוקא הפיתרון! ככל שהאדם יותק קטן כך הוא יכול לפנות אל ה’ ביתר קלות. הקטנות שלו היא המפתח להלל את ה’.
הרובד העמוק של השיר:
הדובר בשיר מתאר את אפסיותו מול בורא עולם. חשוב מאד להדגיש לתלמידים שאין הכוונה שהיהודי יראה עצמו כחסר ערך. על האדם לראות עצמו כבעל ייחודיות ולהכיר במעלות עצמו אך מתוך הכרה שכוחות אלו נתנו לו מהקב”ה.
בהקשר הזה ניתן להשמיע את השיר “אני אפס” בביצוע של בן ארצי. (מומלץ רק להשמיע את השיר ולא להקרין את הקליפ)
כדאי להציג בפני התלמידים את הטקסטים של שני השירים “שפל רוח” ו”אני אפס” זה לצד זה ולבדוק עם התלמידים מה הדמיון ביניהם ומהו השוני.
הרמב”ם כותב בשמונה פרקים כי הענווה היא המידה הממוצעת הטובה בין שתי התכונות הקיצוניות הרעות: גאווה בקצה אחד, ושפלות רוח בקצה האחר, כש”האמצע” אינו כמובן מאליו, אלא קרוב אל הקצה של שפלות הרוח. אדם יהפוך לעניו לאורך זמן, תוך חזרה והתרגלות למעשים הנובעים ממידת הענווה. אולם בספרו משנה תורה בהלכות דעות כותב הרמב”ם “שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד”.(מתוך ויקיפדיה- ערך ענווה)
הרב זלמן מלמד שליט”א: “גם גדול וגם עניו”. אין סתירה בין גדולה לענווה. אברהם אבינו הנקרא בפי חז”ל הגדול בענקים אומר על עצמו: “ואנכי עפר ואפר”. משה רבנו רבן של ישראל בכל הדורות אומר: “אנחנו מה”, והתורה מעידה עליו שהוא עניו מכל אדם. דוד המלך אומר על עצמו: “ואנכי תולעת ולא איש”. לכאורה אין הענווה והגדולה יכולים לדור יחד, הרי העניו מבטל את עצמו, מצטנע, מכיר בחולשותיו ובחסרונותיו. העניו אומר מי אני ומה אני ומה הערך של דברי, מי אני שאפעל, שאשפיע, שאנהיג. העניו לכאורה חסר ביטחון עצמי. אזי איך יתכן שעניו יהיה מנהיג ומלמד את הרבים אם אינו מכיר בערכו ובכוחותיו?!
והנה חז”ל מלמדים אותנו שאין סתירה בין גדלות ובין ענווה. ואולי לא רק שאין סתירה, אלא הגדולה האמיתית היא דווקא נובעת מתוך ענווה אמיתית. כי הענווה היא התבטלות כלפי הקב”ה. הכרה שהכול שלו, הכול ממנו ואני כשלעצמי מה אני, אך הקב”ה – אין גבול לגדלותו, והוא הממלא אותי בכוחות גדולים והם שלו יתברך. ועל כן מה יש להתגאות במה שאינו שלי. ואדרבא ככל שיש בו כוחות רבים וגדולים יותר, העניו מרגיש יותר התבטלות כלפי רבש”ע המשפיע עליו כל כך הרבה, וככל שהוא מקבל יותר מהקב”ה התלות שלו בקב”ה גדלה, וזו הענווה האמיתית. ועל כן יכול העניו שמכיר בכוחות הגדולים שהקב”ה השפיע עליו, לפעול גדולות, להנהיג, למלוך, ללמד, להוביל כי אינו בא מכוחות עצמו אלא מכח הקב”ה. ומתוך שהוא בא מכח הקב”ה יש לו יותר עוצמה מאשר לגאה, שחושב שכל הכוחות שיש בו הם שלו.
על כן אדרבא הגדולה והענווה משולבים זה בזה, ככל שהענווה גדולה יותר ניתן לאדם שפע עליון רב יותר כי הוא נסתר ומתבטל כלפי הגדולה האלוקית. וככל שהוא מקבל שפע הוא נעשה יותר עניו וחוזר חלילה. וכך אומרים חכמינו ז”ל (חולין פ”ט): “אמר להם הקב”ה לישראל: חושדני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע עליכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני ואנכי עפר ואפר, למשה ואהרון אמרו ואנחנו מה, לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש”. ויש להבין את כוונת חכמים כפי שהסברנו, שאדרבא הגדולה שנתן הקב”ה לאברהם היא עשתה אותו לעניו כי הוא הרגיש עצמו מקבל יותר ובטל יותר לפניו יתברך. אבל מי שאינו עניו אמיתי, אלא הענווה שלו היא חיצונית, כאשר הוא מקבל גדולה הוא נמצא בהתמודדות, איך בכל זאת להישאר עניו למרות הכבוד והגדולה שהוא מקבל. הוא מייחס את הגדולה לעצמו וזה בסתירה עם הענווה, והוא צריך להסביר לעצמו שיש בו גם חסרונות, ואין מקום שיתגאה במעלות שיש לו. אך העניו האמיתי לא מיחס לעצמו שום גדולה, הכול של רבש”ע, ואני כשלעצמי מה אני. ולכן הגדולה שהוא מקבל עושה אותו יותר עניו.
אברהם אבינו העניו אינו מסתגר ומצטנע בפינתו, אלא הולך נגד הזרם בביטחון, מפיץ את דבר ד’ ומכניס תחת כנפי השכינה אלפים ורבבות (כדברי הרמב”ם הלכות ע”ז פ”א) וחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. המקור: “גם גדול וגם עניו”
מאמר נוסף בנושא זה: מאמר העוסק בערכה של הענווה– הרב אלי בזק.
לסיכום, יש הבדל גדול בין השירים. הזמר בשיר “אני אפס” מבליט את תחושת ה”כלומיות” שלו בעולם. הוא חש מובל, וחסר כל משמעות לעצמו ולעולמו ולכן, הפתרון שלו למצב זה הוא התאבדות.
ולעומתו, רשב”ג מתאר את קטנותו מול עוצמת ה’ בעולם. אני מבין שאני קטן ודווקא העמדה הנפשית הזו של ענווה ביחס למקומי מובילה אותי לחיבור והתקרבות לקב”ה.
חשוב להוסיף, שהמקורות שהבאנו מדגישים שאדם ענו אינו מרגיש שהוא אפס, אלא להיפך! יש באדם כוחות רבים – אך הוא מכיר שמקורם הוא מהקב”ה ולא מעצמו.
אינפורמציה חוץ שירית כמעשירה את השיר.
בכיתות מתקדמות אפשר להתייחס למימד נוסף- רשב”ג חיבר פיוטים רבים שמשמשים רשויות לקטעי תפילה שונים. ניתן להביא בפני התלמידים רשות נוספת לנשמת “שחר אבקשך” שדומה מאד בתוכנה ל”שפל רוח”. ומצד שני בשירת החול שלו אפשר למצוא שירים הפוכים לגמרי מבחינת העמדה של הדובר:
(שיר זה חיבר רשב”ג בהיותו בן 16. בשיר זה הוא מתאר את כשרונו האמנותי בכתיבת שירים. הוא מציג את ליבו הצעיר כבעל תבונה של אדם בן שמונים)
וכן קטע משירו “ניחר בקוראי גרוני”:
(זהו שיר ארוך של כ-50 בתים. בשיר זה פונה רשב”ג לבני עירו סרגוסה ומתאר את תחושותיו הקשות כזר ביניהם. את הצביעות שכולם לוקים בה ואת תחושתו שגרונו ניחר מרוב שהוא פונה אליהם לתקן אורחות חייהם הקלוקלות. שיר זה מכונה גם שיר התלונה לרשב”ג.)
בקטע המובא מתאר רשב”ג את עמדתו כלפיהם. אתם “תופסים” עצמכם כאנשים גדולים, אך בעיני אתם כמו חגבים. הדימוי כאן הפוך לגמרי מהדימוי ב”שפל רוח”: “לפניך אני נחשב בעיני כתולעת קטנה באדמה”.
כאשר המשורר ניצב מול בני עירו הוא חש התנשאות ובוז, כיון שהם מתנהגים באופן מחפיר ליתום ולאלמנה בעיר ובנוסף, הם לא מקשיבים לדברי התוכחה שלו לתקן את התנהגותם. לעומת זאת, כאשר ניצב המשורר מול הקב”ה הוא מבין את אפסיותו לעומת ממדיו הבלתי נתפסים של הקב”ה. התפיסה המורכבת הזו של האישיות אינה רומזת על פגם, אלא, להיפך, על מורכבות הזהות ופניה השונים. המשורר מודע לכוחות האישיים שלו ולמרות הכרה ביכולותיו הוא מצמצם עצמו כאשר הוא ניצב מול “הכל יכול”.
(בהקשר הזה אפשר לשוחח עם התלמידים על הראיה הדיכוטומית בגיל הנעורים של “שחור או לבן”. ולהאיר את תשומת ליבם שפעמים רבות המציאות אינה חד-מימדית, אלא יש לה גוונים נוספים “אפורים”..)
כדאי באותו הקשר של יחסים עם הקב”ה להביא בפני התלמידים את שירו החדש והמקסים של חנן בן-ארי “ממך עד אלי..” (אפשר להתייחס לדימויים הרבים בשיר וביחוד של בע”ח: “אני צב בלי בית”, “דג בלי מים”, “לכוד כארי בסורג”. השיר מתכתב עם שירו הידוע של ר’ ישראל נג’ארה “אנה אלך”. שם מתאר הפייטן את חוסר יכולתו להתחמק מה’ כיון ש”כבודו ממלא עולם”.)
לאור השירים והדימויים שנלמדו כל תלמיד יתבקש לצייר על דף בעזרת צבעים וכד’ את יחסיו עם ה’ – ניתן באופן מופשט, אך מומלץ להיעזר בדימוי ויזואלי. למשל: אני מרגיש מול ה’ כמו פרח בערוגה שמפנה פניו אל השמש, או אדם טובע שיד עלומה מושה אותו מהמים וכד’.
מומלץ לעבור במליאה על תוצרי התלמידים. התלמידים יתארו את התפיסה שלהם באמצעות ציוריהם. כדאי לבקש מהתלמידים לדבר בגוף ראשון נוכח – “אני הפרח..” וכו’. הנכחת התחושות יעצימו את ההבנה וההפנמה של התלמידים.
פתחנו את השיעור בתגובות להיגדים שונים העוסקים במערכת היחסים בינינו לבין הקב”ה. משם יצאנו ללימוד הפיוט “שפל רוח” של רשב”ג, וסימנו את המאפיינים השיריים שבפיוט. לאחר מכן העמקנו בשיר, תחילה ברובד הגלוי- אמצעים אמנותיים, מבנה השיר, וההרמזים המקראיים שחושפים את תחושת השפלות ונמיכות הרוח בה עומד הדובר אל מול הקב”ה. שנית דנו בקשר המילולי והרעיוני בין הפיוט לתפילה ‘נשמת כל חי’ שהפיוט מהווה לה שיר רשות, לבסוף דנו ברובד העמוק של הפיוט, תוך השוואה לשירו של בן ארצי ‘אני אפס’, וראינו כי שפלות רוח מול הקב”ה, אינה אפסיות, אלא הבנה שכל כוחותינו ממנו הם מגיעים. (לכיתות שמתאים הצענו אפשרות להרחבה באמצעות התבוננות בפיוטים נוספים של הרשב”ג) את השיעור חתמנו בהזמנת התלמידים לעבודת יצירה המבטאת את הקשר ביניהם ובין הקב”ה.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא