נכתוב על הלוח את כותרת השיר “שיר נס השיר” ונשאל את התלמידים-

• במה, לדעתכם, יעסוק השיר?

שיר זה הוא שיר ארס פואטי (מלטינית- אומנות השירה) כלומר השירה בראי עצמה, שירה העוסקת בהתבוננות על עצמה, בתהליך היצירה והכתיבה. כמו כן יש בשיר יסודות ביוגרפיים מחייו של אצ”ג.

נחלק לתלמידים את מילות השיר ונשמיע להם את אצ”ג מקריא אותו בקריאה מופלאה. (השיר מופיע כמספר 10 בנגן בתחתית העמוד):

שיר נס השיר / אורי צבי גרינברג

כָּל שִיר אֲמִיתִי – הוּא נֵס:

הוּא פְּתִיחַת הַשַׁעַר  וְהַפְשָׁלַת הַוִּילוֹן:

מַשִּׁיב רֵיחוֹת הַנִּיחוֹח מִן הַשָׂדֶה הָאָבוּד:

מֵאִבֵּי הַנַּחַל וּמִנֶּפֶשׁ הַבְּאֵר וְהקִּילוֹן:

לְשָׁם עָפוֹת צִפֳּרֽים בְּעֵינַיֽם סְגוּרוּת:

כָּנָף לְמַטָה וְכָנָף לָרוֹם – –

הַיַּלְדוּת הִיא מֵעֵבֵר מִזֶּה שֶׁל הַתְּהוֹם:

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה שָׁם כְּלֵב הַלְּבָבוֹת הַקּוֹרְנִים

בְּשַׁאֲגַת כִּסוּפָם לְמַעְלָה מִן חֲלוֹם.

אֲנִי מְמַשֵׁשׁ אֶת הָעֲנָפִים וְגִזְעֵי הָעֵצִים הַחַמִּים

אֶת הָרַגְלַיֽם הַדַּקוֹת שֶׁל אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

וְאֶת גּוּפָן,

וְאַחֲרֵי צִפּוֹר מְדַדָּה-שָׁם גַּם אֲנִי מְדַדָּה.

הָאֵם אֵינֶנָּה, לֺא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ

אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי בְּכֶסֶף שֵׂיבָתָהּ וְתֻמַּת הַנַּעֲרָה.

וְשִׁיר הָעֶרֶשֹ עַל גְּדִי הַזָּהָב

שֶׁנָּסַע לִסְחוֹר מְגָדִים

צִימוּקִים וּשְׁקֵדִים וּוְרָדִים

הוֹמֶה בַלֵּב כְּכִנֶּרֶת-נִגוּנָיו שֶׁל הָאָב.

אֲנִי אוֹהֵב הַמַּאֲכָלִים וְהַבְּשָׂמִים שֶׁהוּא אָהַב

וְכוֹאֵב כְּאֵב גָּלוּת הַשְׁכִינָה אֲשֶר הוּא כָאַב.

נקרא שוב את השיר ונבקש מהתלמידים לשתף בתחושות ומחשבות ראשוניות לאחר שמיעת השיר.

נלמד יחד עם התלמידים את השיר:

בית ראשון: בבית זה המשורר מתאר מהו שיר “אמיתי”, שיר המחולל דבר מה בנפש שומעיו והוא מתאר שיר זה כ”נס”- פלא, התגלות, וגם- דגל, דבר מה בולט ונישא. הוא מדמה את השיר לדבר החושף את מה שמעבר לו- פתיחת שער או הפשלת הוילון. הקורא את השיר יכול לחוש בריח העולה מן השדה האבוד- כלומר לזכות לחוש משהו שהיה ואיננו. השיר הוא מפגש חושני וחיוני עם עולם ומלואו- שדה, נחל, ציפורים.  ברובד המטאפורי השער והוילון משמשים בשיר גם דימויים להתגלות אלוקית- פתיחת שערי שמיים, הגעה אל מה שנמצא ברקיעים עליונים (וילון הוא כינוי לאחר משבעת הרקיעים העליונים) השירה קשורה ברוח, בנס אלוקי שהמשורר הוא צינור להופעתו. השיר מעורר ומגלה את הרוח, את היסוד האלוקי שבבריאה- כך הבאר היא בעלת נפש, והמים החיים הנשאבים בקילון (מתקן לשאיבת מים) מובנים גם כפשוטם וגם כרמז לחיים עצמם. הציפורים יכולות להתפרש כמשל לנפש-  הנמצאת הגוף הגשמי אך חצובה מעולמות עליונים “כנף למטה וכנף לרום”, הציפור עפה בעיניים סגורות- ביטוי לאובדן דרך או להיפך- לידיעה פנימית.

כדאי להצביע גם על הסיניסתזיה בשיר: עירוב חושים. השיר הינו שיר רב חושי, המתאר חוויות רב חושיות ורב ערוציות- ראיה, שמיעה, מישוש, טעמים וריחות.

בבית השני מתאר המשורר את הילדות האבודה- היא מחוז אבוד של געגוע, של כיסופים, משהו שהוא “למעלה מן החלום”, ואולי למעלה מן השיר, מן ההיתכנות של אותו נס. בילדות הכל מלא אור- השמש עולה והלבבות קורנים. הילדות כגן העדן האבוד לעולם אך נשאר מואר לעד.

בבית השלישי מתואר איך בעזרת השיר המשורר מצליח לחצות את אותו תהום ולחוש ולמשש את אותו עולם אבוד- את הצומח, את החי- האילות והציפורים. מישוש העצים, תוך הרגשת החום העולה מהם- ביטוי לחיים, לחיוניות. ליטוף האיילה כסמל לעדינות ולאצילות שבטבע, הדידוי כציפור מבטא ממש התמזגות והתאחדות עם הטבע. ההיזכרות דרך השיר מצליחה ממש להעביר את המשורר בכל ישותו לאותו עולם אבוד.  כתיבת השיר היא סוג של מישוש, כך השיר נוצר והכתב, דרך אותו מגע, אותה הזדהות פנימית עם העולם.

בבית הרביעי מגיע המשורר ללב של הגעגוע- אביו ואמו. ההיזכרות בילדות ובעבר מעלה את זכרונם הכאוב של הוריו האהובים. על אף אובדנם הנורא של ההורים (הוריו של אצ”ג נרצחו בשואה) “האם איננה, לא אדע מקום עפרה” הוא מצליח לחוש את נוכחותם עימו- אמו “טבועה במהותו” הן כנערה צעירה והן כאישה מבוגרת- הזיכרון שלה מבחינתו הוא “על זמני”- הוא כביכול זוכר אותה עוד לפני שילדה אותו- ב”תומת הנערה” ומשווה אותה לנגד עיניו גם בזקנתה, שלא היתה “בכסף שיבתה”. שירי הערש ששרה לו בילדותו (בשיר ישנה רמיזה לשיר ערש מפורסם ביידיש “צימוקים ושקדים” מאת אברהם גולדפדן. קישור לשיר מופיע בסוף הקובץ), וניגוניו של האב עודם הומים בליבו. המשורר מרגיש אף זהות פנימית עם אביו- הן בדברים פשוטים כאהבת אותם מאכלים והן בדברים רוחניים יותר- כאהבת אותם בשמים- הריח כביטוי למופשט, לקדוש, והן בדברים העמוקים, בשאיפות הגדולות של הנפש- האב הוריש לבנו והותיר בנפשו את היכולת לכאוב את כאב גלות השכינה. האישי והלאומי חוברים כאן לאחד, כפי שכל חייו וכתיבתו הספרותית של אצ”ג היו.

ביוגרפיה: נתייחס לפן הביוגרפי בשיר, בקצרה תולדות חייו של אצ”ג-

אורי צבי גרינברג נולד ב1896 בעיירה ביאליקמין שבדרום גליציה המזרחית. הוא היה צאצא של שלוש דמויות חסידיות גדולות- האדמו”ר מרוז’ין,  רבי מאיר מפרמישלן ו”השרף”- רבי אורי מסטרליסק, דמות רבת עצמה שעל שמה הוא נקרא. גדל בלבוב. בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים, ביידיש ובעברית. לחם במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו- הונגרי. בשנת 1918, נערך פוגרום בלבוב ואצ”ג ובני משפחתו ניצלו בנס. הפוגרום הותיר רושם בל יימחה בנפשו של  אצ”ג. בשנת 1923 חנוכה תרפ”ד, עלה לארץ. מיד לאחר עלייתו עלה לירושלים ונחרד מאד ממראה הר הבית השמם והחרב.

בתחילה זכה לאהדת החלוצים אולם לאחר שיצא בתוקף כנגד עמדות שונות כגון מדיניות ההבלגה, וחוסר אדנות של העם היהודי על ארץ ישראל, נתגלעה מחלוקת קשה בינו לבינם והוא הפך פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית.

בשנות השלושים חזר לפולין בשליחות, וב1939, שבועיים לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, הצליח להיחלץ ולשוב לארץ. כל בני משפחתו נרצחו בשואה. לאחר הקמת המדינה נבחר כחבר כנסת מטעם תנועת חירות.בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג (טור מלכא) ונולדו להם חמישה ילדים. אצ”ג כתב כמות עצומה של שירים (מכלול כתביו מחזיק כ-20 כרכים) ונחשב למשורר- נביא.

כך כתב עליו פרופ’ דן מירון:

אורי צבי גרינברג הוא הדמות הבולטת ביותר מעל לקו האופק של השירה העברית והיהודית המודרנית במאה העשרים. למעלה משישים שנה שפעה יצירתו השירית – תחילה בעיקר באידיש ואחר כך, מ-1924, בעיקר בעברית – בשפע איכותי וכמותי שאין כדוגמתם.  ..כל הקורא בשירת אצ”ג, כמוהו כמי שיוצא למסע בים גדול, שחלקים נרחבים שלו עדיין לא מופו. עם זאת אין בשירה העברית ים עמוק יותר, שבו מחכות לקורא לא רק סופות אדירות (שירת גרינברג היא האוקיאנוס הבלתי שקט שלנו), אלא גם רגיעות מופלאות אצל חופים רחוקים, שהיחיד יכול להיות שרוי בהם בקשר העמוק ביותר עם עצמו.

ביום העצמאות תשמ”א נפטר אצ”ג בביתו ברמת גן ונקבר בהר הזיתים.

תיאור דמויות ההורים מתוך הספר “אקדמות לאצ”ג”/ פרופ’ דן מירון, עמ’ 10-11

“רבי חיים היה אדם מופנם ומסוגר, שקוע כולו בתפילה ולימודי קודש, בכל תיאוריו בשירי אצ”ג בנו הוא מופיע כאדם דרוך ומכוון כלפי מעלה, דבק באלוהיו, מסולק מענייני העולם הזה. האם, אישה פעלתנית, עזת רגש ובעלת כוח ביטוי בלתי מצוי, אך גם מלאה רוגז ואי שקט, היתה ההורה הדומיננטי בחיי המשורר. באביו נהג יראת כבוד ומידה של ריחוק, אבל עם אמו קשר קשר רגשי עז ביותר. באב ראה דמות ‘מאירה’, זוהרת, של איש אלוהים, מקיר חרש תפילה מעומק הלב. את האם תיאר תמיד בעזרת דימויים לקוחים מעולם הבערה והאש- דמות חולנית, ידועת סבל, ועם זאת ‘לוהטת’, מלאה תנועה וכוח ושופעת חום. אכן השפיעה האם על בנה הבכור אהבה בלי מצרים, ונטעה בו מילדות הרגשה מובנת מאליה של ערך עצמי ואף של נבחרות”

• אתגובה רגשית לבית בשיר
• ביצירה- הפשלת וילון

פתחנו בהתבוננות בכותרת השיר, ובניסיון להבין מהו הנס שבשיר, לאחר מכן שמענו את שירו של אצ”ג בקולו, קראנו את השיר שנית, והעלינו תחושות ראשוניות. משם המשכנו להעמקה והתבוננות בשיר- דנו בכל בית וראינו כיצד השיר הוא מעין הפשלת וילון לעולם אבוד של ילדות וחלום, והשיר מאפשר מעין מגע ומישוש בעולם. בבית האחרון נגענו בלב הגעגוע- בגעגועי המשורר לבית הוריו, דרך זה עסקנו מעט בביוגפיה של אצ”ג, ובאופן מו מוצגים הוריו. את השיעור סיימנו בעבודה יצירתית סביב הדימוי של הפשלת וילון ו/או בקריאה נוספת של השיר ובתגובה רגשית אליו.