ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נפתח בשאלה:
סוגיית זמן איסור האכילה מופיעה בפרק העשירי של מסכת פסחים , פרק העוסק בענייני הסעודה וההכנה אליה. חלק מההכנה לסעודה מתבטאת ברצון של חז”ל להביא את האדם לסעודה כשהוא במצב האופטימלי. חלק מההכנות מתבטאות בהפסקת אכילה בשלב מוקדם של היום.
ישנם שני חיובים שמופיעים בערב פסח ( יום י”ד בניסן ) שאליהם מתייחסת הגמרא – הראשון הוא הקרבת קורבן הפסח שצריך להיות מוקרב בשעת בין הערביים והחיוב השני הוא אכילת מצה בליל פסח.
המשנה הראשונה בפרק אומרת :
ובכך מניחה את היסוד לדיון שיתנהל בגמרא על כוונת המשנה במילה מנחה, דיון שבעצם מייצג על פניו שתי תפיסות שונות ביחס להכנות שיש לעשות בערב חג ובעצם על הנקודה שבה יש להניח את עיקר המשקל – החשש מ ” פספוס ” זמן אכילת הקרבן ( מנחה גדולה ) לעומת החשש ממצב בו האדם יגיע שבע ולא יאכל את המצה בתאבון אלא באכילה גסה ( מנחה קטנה ) .
נזמין את התלמידים להתחלק לחברותות וללמוד יחד את המשנה ואת הסוגיה בפסחים ק”ז ע”ב.
משנה:
גמרא:
רמב”ם (הלכות חמץ ומצה):
נסכם יחד: החידוש הוא בכך שעל פי מה שפתחנו בו את השיעור היינו חושבים שמסקנת הסוגיה תוביל להכרעה שאיסור האכילה הוא שמא יימנע מהקרבת קורבן פסח שעליו יש חיוב כרת ואילו הסוגיה מפתיעה בהכרעתה שהאיסור הוא דווקא משום הדאגה למצב הרעב של האדם והרצון להביא אותו לאכילת מצה ” בתאבון ” ! לכאורה, החשש מקרבן הפסח הוא חמור יותר, אלא שהגמרא מלמדת שהתאבון שבאכילת המצה חשוב לא פחות. (ניתן לומר שאין זה נובע משום זלזול או חוסר חשיבות חלילה של קורבן פסח אלא אדרבה משום חומרתו לא ראו צורך לחזק אותו.) בכל מקרה, למדנו על הערך הגדול של האכילה בתאבון, וזהו חידושה של הסוגיה.
נשאל:
נענה יחד: קרבן פסח וברית מילה. נסביר שאלו מצוות שמבטאות בצורה החזקה ביותר את הברית של עמ”י והקב”ה והכרת הוא לא ” עונש” אלא ” תוצאה ” כביכול.
קורבן הפסח הוא קורבן שמוקרב ביום י”ד אבל נאכל בלילה. כל ישראל חייבים בו כולל הנשים, והוא נאכל בחבורות שכל אחת שולחת את הנציג שלה למקדש עבור השחיטה.
נבקש מהתלמידים לכתוב על חוויה בה הוא הגיע למצווה ממצב של “רעב” או באופן מטאפורי או באופן ממשי (בנוגע למצוות שקשורות לאכילה) לעומת מצוות שאותם הוא קיים על “בטן מלאה”.
נסכם: כשמגיעים לארוחת מצווה מתוך רעב, האכילה עצמה נעשית גבוהה ומשמעותית יותר. האדם מצליח כולו להיות במצווה מתוך רצון והתכווננות. אותו הדבר גם ברעב רוחני.. כשאני מחכה למשל להתפלל ומגיע לתפילה מתוך צורך ורצון אמיתי, התפילה הופכת להיות אחרת, מהותית יותר ומכוונת יותר.
פתחנו בדיון על זמנים בהם ההלכה מבקשת מאיתנו לא לאכול. ראינו בלימוד הסוגיה שהלכה זו מופיעה גם לגבי הזמן שלפני ליל הסדר ואכילת הקורבן וזאת בכדי לקדש את האכילה ולהפוך אותה למשמעותית. סיימנו בכתיבה על מצבים בהם אני מגיע ‘רעב’ לקיום מצווה ועל המשמעויות והיתרונות של מצב זה.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא