נשאל:

• מה זה להדר במצווה?
• באילו מצוות בבית מהדרים אצלכם במיוחד?
• מה אתם חושבים על כך?
• לפי מה מחליטים במה להדר ובמה לא?

ניכנס היום לעומר הסוגיה של הידור בארבעת המינים. נקדים רקע: המשניות הראשונות בפרק השלישי במסכת סוכה (משניות א-ג, ה) עוסקות בדיני ארבעת המינים – אלו פגמים פוסלים את המינים ואסור יהיה ליטול אותם, ואלו כשרים. המכנה המשותף הנלמד מכל המשניות הללו הוא שארבעה מינים גזולים או יבשים, פסולים. בסוגייתנו נתמקד בעיקר בסיבת הפסול של לולב יבש. ראשונים חלקו בשאלה מה סיבת הפסול של לולב יבש. לפי רש”י הלולב צריך להיות מהודר ולא יבש, מפני שנאמר: “זה אלי ואנוהו” (שמות טו, ב). מצוות לולב היא כמו כל מצווה אחרת שיש ליפות אותה: סוכה, שופר, ציצית, ספר תורה ועוד (שבת קלג ע”ב). לפי תוספות הלולב צריך להיות מהודר ולא יבש, כשם שאתרוג הוא “פרי עץ הדר” (ויקרא כג, מ).

בסוגייתנו נחדד את מחלוקת רש”י ותוספות בהסבר סיבת הפסול של לולב יבש, ובהשלכות הנובעות ממחלוקת זו ביחס לקיום מצוות ארבעת המינים ביום הראשון ובשאר ימי החג. כמו כן נעמיק במשמעות של הידור מצווה בארבעה מינים ובמצוות אחרות – האם הידור המצווה הוא חלק מהותי מהמצווה או שהוא תוספת למצווה, ומה ההשלכות ההלכתיות הנובעות משתי עמדות אלו.

לפני העיון בסוגיה נבקש מהתלמידים ללמוד בחברותות: סוכה כט ע”ב “בשלמא יבש…”; ל ע”א: “אמר ר’ אמי יבש פסול”; לא ע”א: “תנא יבש פסול”, עד לא ע”ב “לא אלולב“.

נבקש מהתלמידים לתת כותרת למסכת שלמדו ולהעלות עליה כמה שיותר שאלות.

נעמיק יחד בסוגיה ונלמד מסדר המשנה:

א. לולב גזול ויבש, של אשירה ושל עיר הנידחת.

נפתח בדברי הרב יהושע פאלק, פני יהושע מסכת סוכה דף כט עמוד ב:

לולב הגזול והיבש פסול. ויש לדקדק בהנך תלת בבי חלוקות דנקיט התנא בפסולי דלולב ואין טעם לסדר זה. [א] דמה ענין “יבש” אצל “גזול”, וטפי הוי ליה למינקט “גזול” בהדי “אשירה ועיר הנדחת” דבשלשתן אין הפסול מחמת הלולב עצמו אלא מחמת מעשה אדם וכעין מצוה הבאה בעבירה ולא קרינן בהו נמי “לכם”; [ב] וב”יבש” שייך למיתני בהדי “נקטם ראשו ונפרצו עליו” שהפסול הוא מצד הלולב עצמו ולא קרינן בהו הדר, כמו שפירש רש”י.

והנראה לענ”ד בזה שרבינו הקדוש שנה המשנה בלשון חכמה, והיא גופא אתי לאשמעינן: [א] ד”גזול” דומיא ד”יבש”, מה “יבש” לית ליה תקנתא, הוא הדין “גזול” לית ליה תקנתא אפילו לאחר יאוש כדמסקינן בשמעתין (דף ל’ ע”א) דמייתי לה מקרא דגזול דומיא דפסח וחולה, דלית להו תקנתא. [ב] ואיכא למימר נמי דאתי לאשמעינן דכי היכי ד”יבש” פסול אפילו ביום טוב שני, הוא הדין “גזול” כדמסקינן בסמוך אליבא דרבי יוחנן.

• מה הסדר שמציע הפני יהושע למקרים הכתובים במשנה ומהם הטעמים לסדר זה?
• מדוע ר’ יהודה הנשיא סידר את המשנה כפי שהיא? מה החידוש בסדר של המשנה?

נלמד יחד מתוך מסכת סוכה כט ע”ב רש”י ד”ה יבש וד”ה בשלמא.

• האם תוקף הפסול של לולב יבש הוא מהתורה או מדברי חכמים?
• מה משמעות פסול “הדר”?
• האם הפסול הוא רק ביום הראשון או בכל ימי החג ומדוע?

נעמיק במסכת סוכה כט ע”ב תוספות ד”ה לולב [וד”ה בעינן, בסופו: “וכן בהדר…”]

• בהשוואה למסכת סוכה לא ע”א במחלוקת תנא קמא ור’ יהודה בלולב יבש, מהן דעותיהם של ת’ק ור’י?
• לדעת תוספות, מהן סיבות הפסול של לולב יבש לפי תנא קמא?
• כיצד מוכיח זאת התוספות בגמרא בדף יא ע”ב, בעניין אגד של לולב?
• לסיכום: מהי המחלוקת בין רש”י לתוספות בביאור הפסול של לולב גזול?

ב. שני סוגי הידור:

נקרא את דברי הרב משה בן חביב, כפות תמרים מסכת סוכה דף כט עמוד ב:

הנך שלושה – לולב והדס וערבה, מה שיבש פסול בהם, הוא משום דבעינן מצוה מהודרת דכתיב “ואנוהו” כמו שכתב רש”י, ואתרוג פריש ביה קרא דליהוי “הדר”. וילפינן לולב והדס וערבה דיבש פסול בהם מדין אתרוג דכתיב ביה “הדר”. אף על גב דאפסקיה קרא דכתיב “כפות תמרים” ולא כתיב וכפות תמרים בוי”ו, מוסיף על ענין הראשון, מכח דכתיב בעלמא “זה אלי ואנוהו” ילפינן דיבש פסול. ומ”זה אלי ואנוהו” לחוד לא סגי לפסולא כמה שכתב התוס’, ומשום הכי ילפינן לה מ”הדר” דכתיב גבי אתרוג דיבש פסול מכל ד’ מינים.

• מה הסיבה שרש”י הוסיף שסיבת הפסול של לולב יבש היא גם מפני שנדרש “ואנוהו”?
• מתוך עיון בפסוק (ויקרא כג, מ) והסבירו באיזו מילה “איפסקא קרא”?
• מדוע בכל זאת אפשר ללמוד מאתרוג?
• מדוע אי אפשר היה ללמוד מהמילים “זה אלי ואנוהו”, שלולב יבש פסול?

הרב משה סופר, חידושי חתם סופר מסכת סוכה דף כט עמוד ב

והיבש – פירש רש”י משום “ואנוהו” דסבירא ליה דמעכב. ועיין תוספות. והנה בגיטין כ ע”א:

אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת, מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר. אמר רב אחא בר יעקב: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם – דבעינא “זה אלי ואנוהו” וליכא. סבירא ליה לרב אחא בר יעקב דבהא פליגי ר’ יהודה ורבנן. דלר’ יהודה כשר אפילו להעביר קולמוס על השם, ולרבנן פסול אפילו בדיעבד.

…קשיא לר’ אחא בר יעקב קושית תוספות מלולב מצוה לאגדו משום “ואנוהו” ואם לא אגדו כשר. שמע מינה “ואנוהו” אינו מעכב? …דיש לומר דהמצוה עצמה צריכא הידור הן בד’ מינים, הן בכתיבת השם הקדוש, ובכל המצות ומעכב נמי. אבל מי שכבר קנה ד’ מינים כולם מהודרים בעצמותן, אין עיכוב שיהדרהו מבחוץ לאגדו בגימוניות של זהב או לאגדו כלל, ולא קשה מידי קושית תוס’. …וקשה על תוס’ וכי נעלם מהם ומכל הראשונים סוגיא דגיטין הנ”ל? וצריך לומר דסבירא ליה, התם מפרש קרא “זה אלי” דוקא “ואנוהו”. פירוש בקדושת “אלי” כתיבת השם בעינן נוה, וכן הכא בד’ מינים מפורש “הדר” בעינן נאה לעיכוב, אבל בשארי מצות אינו לעכב.

• סביב המקרה של כתיבת השם בספר תורה,מהי מחלוקת ר’ יהודה ורבנן וטעמיהם?
• מהי ההשוואה בין מחלוקת ר’ יהודה ורבנן בספר תורה ובין “גט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה”?
• מדוע על פי רב אחא בר יעקב אפשר להסביר שמחלוקת ר’ יהודה ורבנן היא רק בספר תורה?
• לעיל עסקנו בקושיית תוספות על רש”י מאגד של לולב. מדוע קושייתם רלוונטית גם לדברי רב אחא בר יעקב?
• מהן ההבחנות של החת”ם סופר בין שני סוגי הידור?
• מדוע תוספות וראשונים אחרים התעלמו מדרשת הגמרא על המילים “זה אלי ואנוהו”?

הרב אליהו בקשי דורון, שו”ת בנין אב, חלק ג, סימן כד:

נחלקו הראשונים אם פסול הדר בארבעת המינים הוא דין בקיום המצווה כדין “לכם” ולקיחה תמה שתנאים הם בגוף המצווה, או שפסול הדר הוא בגוף המינים שאם אינו הדר, אינו פרי לקיום המצווה כלל, דהא בעינן הדר וליכא. ונפקא מינה אם פסול הדר כשר בשאר ימים. אם תנאי הוא בקיום המצווה דינו כחסר ושאול שאסור רק ביום הראשון כמצוות התורה ומותר בשאר ימים. ואם פסול הוא בחפצא בגוף המין למצווה שאינו נקרא אתרוג אם אינו הדר, פסול הוא בכל שבעת הימים.

…ונראה שרש”י ותוס’ נחלקו בשאלה אם הדר הוא תנאי בקיום המצוה או בהחפצא של המינים. לפי רש”י אין ההדר שונה מדין ההידור וההתנאות בכל המצוות, אלא רק בזאת שבארבעת המינים חוסר ההידור פוסל גם בדיעבד, אבל בעיקר הדין כשם שבכל המצוות ההידור הוא בתנאי המצווה ולא בחפצא שלה כך גם דין הדר בארבעה המינים. אולם אם כך יש לשאול מדוע בארבעה המינים הגדירו חכמים מהו ההדר ומשום כך מיעטו יבש, נקטם ראשו, נפרצו עליו וכד’, בעוד שבכל המצוות לא נקבעו גדרים להידור והדברים נקבעים לפי הנוי החיצוני ודעתו וטעמו של כל אדם? וצריך לומר שזה עצמו נובע מהחילוק שבין הדר בארבעה מינים להידור שבכל המצוות. שבארבעה המינים ההדר פוסל גם בדיעבד, ולכן הוצרכו חכמים לקבוע בו גדרים מדויקים יותר.

אבל לדעת התוס’ ההדר הוא דין מיוחד לארבעת המינים, והוא דין בחפצא של המצווה. אין מדובר רק בחזית חיצונית הנתונה לטעמו של כל אדם, אלא גם בטיבו של המין, טעמו, רעננותו ושאר תכונותיו. כל חסרון במרכיבים אלו הינו חסרון בהדר, וחכמים הם שקבעו את גדרי ההדר, ואין טעמו מסור לכל אדם.

• מה הן שתי האפשרויות להסביר את משמעות הפסול של ארבעת המינים שאינם מהודרים?
• מה ההבדל להלכה בין שני ההסברים?
• על מה חולקים רש”י ותוספות בהתאמה לשתי האפשרויות?

הרב יצחק אדלר, עיון בלומדות, עמ’ כ

יש לחקור בנוגע להידור מצוה שלומדים מדכתיב: “זה אלי ואנוהו”, אם הידור מצוה נחשב כהרחבת המצווה שבאה לפאר, או שהידור מצוה מהוה יצירה חדשה ואינה חלק מעצם המצווה, ואי קיום ההידור עדין אינו גורע מקיום המצווה כהלכתה.

אפשר לומר שמחלוקת ראשונים אם הידור מצוה דין דאורייתא או דרבנן קשורה לחקירתנו. …הריטב”א (סוכה יא ע”ב) כתב [בענין לולב צריך אגד]: “דליכא למימר דמצוה לאוגדו לכתחילה מן התורה, אלא דיעבד אם לא אגדו כשר, דהא כל בדאורייתא לא שאני לה בין לכתחילה בין בדיעבד. ופרקינן דהיינו מצוה מדרבנן משום שנאמר ‘זה אלי ואנוהו’ התנאה לפניו במצות”. אבל יש ראשונים הסוברים שחלק ההידור הוא מצוה מהתורה. עיין חידושי אנשי שם (ברכות לח ע”א בדפי הרי”ף) שכתב שהידור דין דאורייתא הוא וזה לשונו: “דעיקר הידור מצוה דאורייתא הוא דכתוב: ‘זה אלי ואנוהו’ ודרשינן התנאה לפניו במצוות”.

ואפשר לומר אם חלק ההידור הוא מצוה דרבנן נראה יותר לומר שזה סימן שההידור לא מהוה חלק מעצם המצווה. עצם המצווה הוא דאורייתא וההידור דין חדש ולכן הוא רק דרבנן. אבל אם ההידור הוא מצוה מדאורייתא זה סימן שההידור מהוה חלק מהמצווה. מאחר שהמצווה דאורייתא הוא נדין לגבי ההידור.

• מהי הוכחת הריטב”א שצורך אגד בלולב הוא דין דרבנן?
• על מה חולקים ראשונים בשאלה האם הידור מצווה הוא מדאורייתא או מדרבנן בהתאמה לחקירה האם הידור מצווה הוא חלק מהמצווה או תוספת למצווה?
• מתוך עיון נוסף בתוספות בסוכה כט ע”ב ד”ה לולב, – כמו מי סבר התוספות במחלוקת זו? מדוע?

ג. היחס שבין מעשה המצווה לבין ההידור המצווה

הרב יעקב בצלאל ז’ולטי, משנת יעבץ, סימן סז, סעיפים ה-ו

דברי הבית הלוי [הרב יוסף דב הלוי סולוביצ’יק, שו”ת בית הלוי, חלק ב סימן מז] תמוהים דכתב [ע”פ הרמב”ם הל’ מילה ב, ג-ד] שאין הידור מצווה לאחר שגמר המצווה, ומשום הכי אינו חוזר אפילו בחול על ציצין שאינן מעכבין המילה [לדעת הטור יורה דעה סימן רסד, ביום חול חוזר וחותך]. ומדמי לה למי שנטל לולב כשר ואחר כך נזדמן לו לולב יותר נאה שאין עליו חיוב לקחת הנאה, משום שאין הידור מצוה לאחר שגמר את המצווה.

ולכאורה זה לא דומה כלל להידור מצוה במילה. שהרי בלולב מה שלוקח אחר כך לולב יותר נאה, אין הוא מהדר בזה את מצות נטילת לולב שכבר קיים מקודם בלולב שלא היה נאה ביותר, ואם כן לא שייך הידור מצוה בלא קיום המצווה. מה שאין כן בהידור מצווה במילה, הרי כשחותך את הציצין שאין מעכבין את המילה הוא מהדר בזה את מצוות המילה שכבר קיים מקודם, דמשלים וגומר בזה את מצות המילה. ולכן שפיר סובר הטור דבחול הוא חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה, דבאופן זה שייך הידור מצווה גם לאחר שכבר גמר את המצווה, כיוון שבזה הוא מהדר את המצווה שכבר קיים.

…ונראה בביאור מחלוקת הרמב”ם והטור, לפי המבואר בדעת הרמב”ם שהידור מצוה שלמדים מדכתיב “ואנוהו”, אין היא מצוה בפני עצמה אלא חלק מגוף המצוה, …ואשר על כן סובר הרמב”ם שלא שייך לומר שהידור המצווה הוא חלק מגוף המצווה אלא באופן שההידור הוא בשעת עשיית המצווה, אם כן גם ההידור הוא חלק מגוף המצווה, אבל לאחר שגמר את המצווה וסילק ידיו, שוב אין דין הידור מצוה להדר את המצווה שכבר קיים. …אולם הטור סובר שהידור מצוה אין זה חלק מגוף המצווה אלא שהרי היא מצוה בפני עצמה. …ולפי זה סובר הטור ששייך הידור מצוה גם לאחר שכבר גמר את המצווה באופן שמהדר את המצווה שכבר קיים, וכגון במילה שביום חול הוא חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה. וכיון שהידור מצוה הוא לא חלק מגוף המצווה אלא הוא מצוה בפני עצמה לכן לא דוחה שבת שרק מצות מילה דוחה שבת ולא הידור מצווה.

• על מה חולקים הרמב”ם והטור באשר לחיתוך בשבת וביום חול של ציצין שאינן מעכבים המילה לפי דברי בית הלוי?
• מדוע אין להשוות בין נטילת ארבעה מינים מהודרים לאחר שכבר נטלו ארבעה מינים כשרים, ובין חזרה על ציצין שאינן מעכבין את המילה?
• על מה חולקים הרמב”ם והטור בהגדרת החובה להדר במצווה?

הרב שלמה יוסף זוין, אישים ושיטות, עמ’ 62

מעשה [מובא בהוספות שבסוף שו”ת נפש חיה] שהיו לרב חיים סולוביצ’יק מבריסק שני אתרוגים לסוכות. אחד של ארץ ישראל ואחד של קורפו [=אתרוגים מהאי קורפו הצמוד לחוף המערבי של יוון ואלבניה]. הראשון היה כשר בתכלית אבל בלתי הדר, השני היה הדר מאד אבל ספק פסול מחשש הרכבה [=הרכבה של עץ אתרוג בעץ לימון]. רצה ר’ חיים ליטול את שניהם לפי שיש בכל אחד מה שאין בחברו. והנה שאלה: איזה מהם יטול ראשון ויברך עליו? לכאורה התשובה פשוטה: הארץ ישראלי קודם שהרי הוא כשר בבירור והאתרוג מקורפו הלא הוא ספק פסול. ולא כן היתה דעתו של ר’ חיים. חשבון הגיוני היה לו שדוקא ספק הפסול קודם. וזה חשבונו: אם יטול את הארץ ישראלי קודם הרי שהמצוה כבר קיים, ואם כן מה שייטול אחרי כן את הקורפאי בשביל לצאת ידי ההידור, הוא כאילו לא עשה כלום, שאחרי קיום המצווה אין בנטילת אתרוג שום מצווה כלל. יוצא שאת מצות ההידור הפסיד בבירור. אבל אם יטול קודם את הקורפאי, הרי ממה נפשך. אם הוא באמת פסול, לא הפסיד בנטילתו כלום, שהרי מיד נוטל אחריו את הארץ ישראלי ויוצא בו. ואם הוא כשר נמצא שיש בידו גם מצוות ההידור.

• מהם צדדי הספק בשאלה שבה התלבט הרב חיים מבריסק?
• מדוע יש מקום לחשוב לברך קודם על האתרוג מארץ ישראל לפני האתרוג מהאי קורפו?
• מה הייתה הסיבה שהרב חיים מבריסק טען שיש לברך קודם על האתרוג מקורפו ואחרי כן על האתרוג מארץ ישראל?

לאחר ההעמקה, נתאסף חזרה ונסכם יחד:

הידור מצוה: למילה “הדר” יש שתי משמעויות:

1. חזרה – המהדר הוא מי שמחזר אחר המצווה, כמו אהוב שמחזר אחרי אהובתו, מתאמץ ומשקיע על מנת להחיות את הקשר.
2. נוי ויופי – המהדר הוא מי שמחפש את הדרך לקיים את המצווה באופן הנאה ביותר, טורח ודאג שהחפץ שבו מתקיימת המצווה יהיה נאה ויפה. שני הפירושים מכוונים לאותה מטרה. אלא שאחד מתייחס לחוויה של האדם בשעת החיפוש, והשני למגמה של החיפוש.

יהודי רוצה לקיים את המצווה בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, בהשקעה ומתוך רצון, לא רק לצאת ידי חובה ולחפש ‘כשר’ בלבד. המהדר דואג שיהיה לו תפילין מהודרות, מזוזה מהודרת, ארבעה מינים מהודרים ועוד. חיפוש זה מלמד על ההשקעה והזיקה של האדם למצווה. יש שמשקיעים כסף רב בבניית בית, אבל כשמגיע השלב שבו צריך לקבוע מזוזות בחדרים, הם מחפשים את המזוזות הזולות ביותר. משקיעים רבות בהכנה למסיבת בר מצווה, אבל התפילין פשוטות, וכך הלאה. ההידור במצוות מחנך אותנו להשקעה בעבודת ה’, לגלות אכפתיות ורצון לקיים את המצוות על הצד הטוב ביותר.

אתרוג מורכב מחוץ לארץ ואתרוג לא מורכב מארץ ישראל: צריך לדעת היטב איך לגדל את האתרוג, כיוון שהוא זקוק לאקלים ייחודי. מסוף המאה השש עשרה החלו גויים להרכיב ייחורים של עצי אתרוג עם עצי הדר אחרים, בעיקר לימון, וברחבי קהילות ישראל הופצו אתרוגים מורכבים לקראת חג הסוכות. האי קורפו הוא אחד המקומות שבהם גידלו אתרוגים מורכבים, והם נראו נאים ומהודרים.

רוב הפוסקים טענו שאתרוג מורכב פסול למצוות ארבעה המינים. תשובות רבות נכתבו בנושא זה, עם זאת שהיה קשה להשיג אתרוג לא מורכב. נימוק אחד הוא: הרכבת מין בשאינו מינו אסורה מהתורה, גם לגויים, ואין לברך על פרי שנעשתה בו עבירה – אין זה מברך אלא מנאץ (סנהדרין ו ע”ב). נימוק נוסף: האתרוג צריך להיות בשלמותו ממינו ואין להוסיף או לגרוע ממינו (מעין “אתרוג חסר”). עם עליית הראי”ה קוק לארץ, הוא עודד חקלאים לטעת עצי אתרוג לא מורכב, והוא גם כתב ספר הלכתי מעמיק בנושא זה: “עץ הדר – על דבר היתרון אשר לאתרוגים הכשרים המשומרים של אחינו בני המושבות בארץ הקדש תובב”א ופסולן של המורכבים” (ירושלים תרס”ז). באותם ימים הידיעות על אודות גידול האתרוג היו מועטות, ועם זאת החלו להיות מופצים בעולם אתרוגים כשרים ומהודרים מארץ ישראל שאינם מורכבים. מאבקו של הראי”ה קוק בעניין, עם רבנים אחרים, נשא פרי. כיום, למעלה ממאה שנים מאז שהחלו לטעת אתרוגים לא מורכבים בארץ, ארץ ישראל היא המקור המרכזי שמייצא אתרוגים לא מורכבים לכל העולם היהודי.

אתרוגי ארץ ישראל – אתרוג איננו משבעת המינים שבהם השתבחה ארץ ישראל, ובכל זאת יש ערך רב בנטילת אתרוג שגדל בארץ ישראל. הרב עובדיה הדאיה, פוסק ומקובל, כתב כך:

באתרוגים לא מצינו שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומהיכא תיתי להעדיפם, הרי בשאר פירות שלא נשתבחה בהם ארץ ישראל, לא מצינו שחייב להקדימם בברכה על פירות חוץ לארץ? אמנם לפענ”ד ברור שפירות ארץ ישראל הם יש להם עדיפות מצד קדושתן, שהם גדלו בקדושה ובטהרה, שהרי אויר ארץ העמים ועפרו טמא כידוע, ואם כן כשגדל הפרי בעפר ואויר ארץ העמים הרי גדל בטומאה, לא כן אוירה ועפרה הוא טהור וקדוש, והרי מצינו בגמ’ בכתובות קיב ע”א ר’ מנשק כיפי דעכו, ר’ חייא בר גמדא מגנדר בעפרה שנאמר ‘כי רצו עבדיך את עפרה ואת אבניה יחוננו’… ומכיון שכל כך גדלה מעלתה וקדושתה… ואם עפר הדומם חביב כל כך, מכל שכן המעולה מהדומם, שודאי עלינו לחבבו משאר צומח שבחוץ לארץ הגדל בטומאת ארץ העמים, ודבר זה פשוט וברור לכל (שו”ת ישכיל עבדי חלק ו סימן כא).

כאמור, כיום מגדלים אתרוגים יפים ומהודרים בארץ ישראל, וברוך ה’ הארץ מאירה פנים ויש שפע מבורך של אתרוגים. גם לולבים, הדסים וערבות, גדלים כיום בכמויות גדולות בארץ ישראל, וכל מי שחפץ, יכול לרכוש ארבעת המינים מהודרים משלו. זאת לעומת מציאות נפוצה, עד לפני כמה עשרות שנים, שקהילה שלמה הסתפקה בסט אחד של ארבעת המינים, שהיה ‘כשר’ בלבד מבחינה הלכתית.

“ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא’ (יחזקאל לו, ח)” (סנהדרין צח ע”א), ורש”י שם ביאר: “כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר”. הדבר כאמור בא לידי ביטוי גם באתרוגי ארץ ישראל.

פתחנו בדיון על ההגדרה של הידור מצווה. הקדמנו בלימוד לקראת הסוגיה ונתנו כותרת לנלמד. העמקנו והרחבנו בסוגיה, עסקנו בהגדרות השונות של הידור ובאתרוגי ארץ ישראל.