הקדמה למורה: ח.נ ביאליק המשורר הלאומי, נחשב לאחד מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה. ביאליק חי בתקופה שבה עולם ההשכלה משך את בני הישיבות החוצה מתוך עולם היהדות אל עולם החול. ביאליק אמנם עזב את עולם בית המדרש,  אך במשך כל חייו חש את התחושה האמביולנטית של ה”קרע הנפשי” – תחושה של חוסר שייכות ותלישות שליוותה אותו עד מותו – אמנם עזב ויצא מתוך עולם הישיבה, נטש את ספסלי בית המדרש של ישיבת וולוז’ין המעטירה, אך יחד עם זאת חש חיבור עמוק אל עולם היהדות ואל ארון הספרים היהודי, וחיפש את הקשר עימו. בשיר זה  הוא חושף בפנינו את תהליך היצירה כתהליך אינטנסיבי, קשה, הדורש מאמץ רב.

משוררים רבים כתבו על התהליך הקשה והמייגע של כתיבת שירים. המשורר חש שהוא חושף את פנימיותו אל הקהל הרחב. הוא חש את הכאב מעצם התהליך ומיחס החברה אליו. השירה ארספואטית היא , למעשה, “שירה על שירה” או “שירה בעיני עצמה”.

במהלך זה ניגע בשתי נקודות:

1. עולמו של היוצר והקושי ליצור.
2. תפקידו של יוצר בבניית זהות של עם

פתיחה 

כל תלמיד יקבל דף ריק ועליו יתבקש לכתוב משהו אישי שלו. התלמיד ינסה לכתוב את הדברים באופן אמנותי – וישלב בהם דרך עיצוב אחת לפחות : חריזה, ניגודיות, אוקסימורון וכו’. בשלב הבא יבקש המורה מתלמידים המעוניינים בכך לשתף את הכיתה בדברים שכתבו – כמובן שתרגיל זה יעורר התנגדות רבה בכיתה. נסביר לתלמידים כי המטרה היא לתת להם לחוות את הקושי בחשיפה. החשיפה היא החלק הקשה ביותר אצל המשורר.

נראה לתלמידים את התמונה הבאה ונבקש מהם לתאר אותה ומה לדעתם משמעותה.  (תמונה שמתארת את התהליך הארספואטי)

“ידיים רושמות” (1948) – הדפס אבן (ליתוגרפיה) מאת האמן ההולנדי מוריץ קורנליס אשר. היצירה מציגה דף נייר לבן המתואר במבט על. שתי ידיים מתוארות כיוצאות מתוך דף הנייר. כל יד אוחזת בעיפרון ומשרטטת את קווי המתאר של היד הנגדית.

• הידיים יוצרות פרדוקס – כיצד יכולה יד לשרטט את עצמה? או בניסוח שונה: כיצד הן מתקיימות במעגל סגור אותו הן יצרו בעצמן? (מתוך ויקיפדיה)

כעת נקרא את השיר בכיתה העוסק בארס פואטיקה- כתיבה העוסקת בתהליך הכתיבה.

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

• במה עוסק השיר?
• בקריאה ראשונית, מהי חווית הכתיבה עבור המשורר?

נבקש מהתלמידים לסמן מילים שמתארות את חווית הכתיבה של המשורר. במידת הצורך נסביר מילים קשות.

עולמו של היוצר והקושי ליצור:

השיר מתאר את המקוריות של כישרון השירה והכתיבה של המשורר-הדובר. המשורר שולל מקורות חיצוניים לשירה:

1. לא מן ההפקר
2. לא בירושה
3. לא בשאילה מאיש
4. לא בגניבה.

החזרה על מילת השלילה והפירוט הרב תפקידם להדגיש שהשיר הוא מקורי שלו ועל כן עלינו להעריך יותר את המאמץ שנדרש ממנו להפיק שיר זה.

יש בשיר שימוש בפעלים המדגישים מאמץ רב בהפקת השיר: “ניקרתיו” “חצבתיו”
הלב שבתוכו חבוי ה”ניצוץ” מדומה לסלע , לאבן . דבר המדגיש שוב את הקושי והמאמץ הדרושים לו.
המשורר מתאר את שלבי הפקת השיר – עבודה קשה של הכאה ע”י פטיש צרותי הגדולות” מבטא את הצורך להיעזר בקושי כ”קטליזטור” (זרז, כוח מניע)  ליצירה. ידוע הוא שהכאב והמצוקה הם פעמים רבות אבני היסוד של היוצר.
בתהליך היצירה יש כאב המבוטא ע”י הדמעה “ניתז אל עיני” – בעין חבוי הדמעה, המבטאת שוב את הסבל של המשורר.
שילוב יסוד המים ויסוד האש בשיר – מבטאים גם הם את הצורך לאחד כוחות הפכיים כדי ליצור את השיר. שוב ביטוי לקושי ביצירה.

הבית האחרון – הוא למעשה מוקד השיר – השיר עובר ללב הקוראים – המשורר מבקש להתיר חותם, רושם כלשהו אצל קוראיו – הוא רוצה לחוש שהמאמץ לא היה לשווא, אך לצערו, הניצוץ מצית אש , אך זהו ניצוץ רגעי שנעלם מהר והמשורר נותר עם כאבו.
“ואנוכי בחלבי ובדמי את הבערה אשלם” – קונוטציה לקרבן. עליו לשלם בחלקים החשובים בפנימיות שלו כדי להביא לנו את “הבשורה השירית”, אך מסתבר שעל אף המחיר היקר לא הועבר המסר הרצוי ולא נותר רושם לאורך זמן אצל הקוראים.

מסתבר שמשוררים רבים עסקו בנושא השירה הארספואטית ונציג להלן מספר דוגמאות. (אין צורך להציג את כל השירים הארספואטיים המובאים כאן, אלא רק מדגם מייצג שיעביר את התחושה של הדובר-היוצר – עמלתי, התאמצתי – על כן בקשתי היא כי תעריכו….) לאחריהן נציג את המסקנות העולות מן השירים של המשוררים השונים:

לקט שירים ארספואטיים

סֵפֶר שִׁירַי / רחל

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

שיר / אלי אליהו

שׁוּב אֲנִי נִקְרָע

כְּמוֹ מַעֲטָפָה, וּבְקֹצֶר רוּחַ

נִשְׁלָפוֹת

מִתּוֹכִי הַמִּלִּים

וַאֲנִי מֻשְׁלָךְ

אַרְצָה

רֵיק וּמְקֻמָּט.

את שירי אני כותב / אריה סיון

אֶת שִׁירַיי אֲנִי כּוֹתֵב,

כְּחַיָּיל הֶחָגוּר אֵפוֹד מִלְחָמָה

אֶת שִירַיי אֲנִי כּוֹתֵב,

כְּאִילֵּם –

הַצּוֹעֵק מִתּוֹךְ הַדְּמָמָה.

אֶת שִׁירַיי אֲנִי כּוֹתֵב כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד

נִסְתָּר בֵּינוֹת הַצְּלָלִים.

אֶת שִירַיי אֲנִי כּוֹתֵב כְּשֶׁהַבּוֹקֶר עוֹלֶה

וַחֲלוֹם, הוֹפֵךְ לְמִילִּים.

אֶת שִׁירַיי אֲנִי כּוֹתֵב בִּבְדִידוּת אֲיוּמָּה

נֹכְרִי, שֶׁאִיבֵּד אוֹהֲבָיו.

אֶת שִירַיי אֲנִי כּוֹתֵב עָטוּף אַהֲבָה

כְּשֶׁהַלֵּב מֵשִׁיב דְּפִיקוֹתָיו.

אֶת שִׁירַיי אֲנִי כּוֹתֵב.

אֶת נַפְשִׁי הָאַחַת –

כְּמַקְרִיב.

אֶת שִׁירַי אֲנִי כּוֹתֵב

לְךָ הָאָהוּב,

לְךָ,

שֶׁתֵּדַע.

שֶׁתַּקְשִׁיב.

קַח / מאיר ויזלטיר

קַח, שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא

עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:

יְרַק  עָלָיו, מְעַךְ  אוֹתוֹ

בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ.

זְרֹק את הַסֵּפֶר הַזֶּה לַיָּם

לִרְאוֹת אִם הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת.

שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגָּז

לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד  בָּאֵשׁ.

מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ

לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת:

הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר

וְאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים, וְאִלּוּ אַתָּה

סְמַרְטוּט בָּשָׂר , אֹכֶל עָפָר וְזָב דָּמִים,

בּוֹהֶה עָלָיו נִים וְלֹא נִים.

שיר נס השיר / אורי צבי גרינברג

כָּל שִּיר אֲמִתִּי – הוּא נֵס:

הוּא פְּתִיחַת הַשַׁעַר  וְהַפְשָׁלַת הַוִּילוֹן:

מַשִּׁיב רֵיחוֹת הַנִּיחוֹח מִן הַשָׂדֶה הָאָבוּד:

מֵאִבֵּי הַנַּחַל וּמִנֶּפֶשׁ הַבְּאֵר וְהקִּילוֹן:

לְשָׁם עָפוֹת צִפֳּרֽים בְּעֵינַיֽם סְגוּרוּת:

כָּנָף לְמַטָה וְכָנָף לָרוֹם – –

הַיַּלְדוּת הִיא מֵעֵבֵר מִזֶּה שֶׁל הַתְּהוֹם:

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה שָׁם כְּלֵב הַלְּבָבוֹת הַקּוֹרְנִים

בְּשַׁאֲגַת כִּסוּפָם לְמַעְלָה מִן חֲלוֹם.

אֲנִי מְמַשֵׁשׁ אֶת הָעֲנָפִים וְגִזְעֵי הָעֵצִים הַחַמִּים

אֶת הָרַגְלַיֽם הַדַּקוֹת שֶׁל אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה

וְאֶת גּוּפָן,

וְאַחֲרֵי צִפּוֹר מְדַדָּה-שָׁם גַּם אֲנִי מְדַדָּה.

הָאֵם אֵינֶנָּה, לֺא אֵדַע מְקוֹם עֲפָרָהּ

אַךְ טְבוּעָה הִיא בְּמַהוּתִי בְּכֶסֶף שֵׂיבָתָהּ וְתֻמַּת הַנַּעֲרָה.

וְשִׁיר הָעֶרֶשֹ עַל גְּדִי הַזָּהָב

שֶׁנָּסַע לִסְחוֹר מְגָדִים

צִימוּקִים וּשְׁקֵדִים וּוְרָדִים

הוֹמֶה בַלֵּב כְּכִנֶּרֶת-נִגוּנָיו שֶׁל הָאָב.

אֲנִי אוֹהֵב הַמַּאֲכָלִים וְהַבְּשָׂמִים שֶׁהוּא אָהַב

וְכוֹאֵב כְּאֵב גָּלוּת הַשְׁכִינָה אֲשֶר הוּא כָאַב.

*/ ארז ביטון

הוא  הולך בשקט

אומרים, הוא בוודאי מחבר שיר

הם לא אומרים

אולי דמיו שותתים בפנים.

א. נחלק לתלמידים את אסופת השירים הארספואטיים שלעיל ונבקש מהם לעבור עליהם בקבוצות קטנות. (3-4 תלמידים).

ב. שיתוף במליאה: נבקש מכל קבוצה משפט אחד שהיה המשמעותי ביותר בעיניהם ו”תפס” אותם יותר מכל המשפטים בשירים. נבקש נימוק לדבריהם.

ג. נכתוב את המשפטים שבחרו התלמידים על הלוח.

ד. ניתן לסכם את נקודות הדמיון בין השירים הארספואטיים המובאים לעיל:

1. השירים מתארים את הקושי שבחשיפת העולם הפנימי לכלל האנושות.
2. הדוברים – המשוררים מתארים את הצורך ביחס מעריך, אמפטי, מבין ומכיל של הקורא.
3. בשירים בולט רגש הכאב של המשוררים בשל תחושת חוסר ההערכה של הקוראים למאמץ הרב שנדרש מהם.
4. השירים מתארים את הקושי בעצם היצירה. הכתיבה אינה דבר קל אלא דבר שדורש התגייסות אישית מלאה.

דיון: בשלב הזה יתעורר דיון סוער בכיתה- אם המשוררים חשים שזהו היחס של הקוראים – אזי לשם מה הם כותבים ומפרסמים את שיריהם? מוטב להם (ולנו..) שלא יפרסמו וגם לא יכעסו על יחסינו המזלזל…

חלק ב’: תפקידו של משורר בבניית זהות של עם.

• עלינו לשאול לשם מה זקוק עַם למשוררים?

המשורר הוא למעשה איש רוח שבכוח מילותיו לתאר מהלכים גדולים העוברים על העם, לבטא מאווים כמוסים ולחשוף שאיפות הרוחשות מתחת לפני הקרקע. קבוצת אנשים הרוצה לבנות עצמה זקוקה לבנאים, נגרים, חקלאים וגם לאנשי רוח כמו רבנים, מורים סופרים ומשוררים. ביאליק חש כשליח בעל נבואה והרגיש את הדחף הפנימי להעביר ולהפיץ את המסר החוצה. ללא קיומם של אנשים הרוח נחוש כאילמים כיון שלא ימצא בינינו אדם שיוכל לבטא היטב את תחושותינו.

הרב קוק שיחד עם ביאליק חבש את ספסלי ישיבת וולוז’ין טרם עזיבתו של ביאליק את עולם הישיבה, הבחין בכוח המיוחד הזה הטמון בביאליק וכתב לו מכתב עם עלייתו ארצה. הרב מתאר את ביאליק כמשורר שבכתיבתו מחייה את העם. הרב קוק מבקש ממנו לשורר ולהביע את “שירת הארץ, שירת התחיה” .

ב”ה, עה”ק יפו ת”ו, ז’ ניסן תרס”ט.

ברוך אתה בבואך לארץ חיים, אורח נעלה, משוררנו הגדול והאהוב

מר ח,נ, ביאליק יברכך ד’ מציון.

באהבה ברה ותמה ובכבוד נעלה הנני מתכבד להושיט לך, אביר שירתנו, את ידי לברכה, בצעדך היום בראשונה על אדמת תחייתנו.

הכן משוררנו האהוב, לקראת טל חיים וחסד עליון חי ורענן, אשר יחל להופיע עליך מחדש מפלג אלוקים מלא חיים, המוכן לכל נשמה רעננה אשר לבית יעקב הבאה לאויר חיי הנשמות של ארץ החמדה. נשמה שירית, עורי, עורי, דברי שיר חי, לעם החי, המתעורר לקראת מקור חייו על אדמת מטעיו.

שירה נא, משורר אהוב לנו, מעתה על ישע גוי – ואלוקיו, העירה כינורך, המלא עוז ועדנה, לשיר לנו שירת הארץ, שירת התחיה. אמור נא ליעקב, הנה נולד גוי, הנה קם העם החי, הנה הוא צועד עלי תבור וחרמון. שירה נא לנועל החיל והחוסן, על העושר והכבוד, אשר לאלוקי ישראל, בשמים ובארץ, בבקעה ובהר, בכרמל ובשרון, בחבל נחלתו.

היה שמח ומאושר, משורר חביב ונחמד, במשוש תקות עמינו וארצנו.

המכבדך מאד,

אברהם יצחק הכהן קוק

דברים דומים כתב גם דן פגיס על כוחו של המשורר:

“בקצה הדף מרטט העט, סיסמוגרף, ומנסה לצייר בקווים דקים וחדי זוויות את רעידת הרצפה” (דן פגיס).

נחלק את הכיתה לזוגות, כל אחד מבני הזוג ייצג דמות אחרת – העם והמשורר. הדמות המייצגת את העם תקבל כרטיסי מצב של אירועים שונים בהיסטוריה של עם ישראל שהתרחשו או יתרחשו בעתיד – עליו להציג זאת בפנטומימה לבן זוגו-“המשורר” והמשורר יצטרך לבטא את התחושות במילים באופן לירי ככל הניתן. במליאה אח”כ נדון בתחושות של כל אחד מבני הזוג – כיצד חשתי שלא יכולתי לבטא במילים? כיצד חשתי כשביטאתי והבנתי את כוונתו של בן זוגי? האם היה קשוב לי באופן מוחלט? ואם לא – כיצד חשתי?

לסיכום היחידה: ניתן להביא בפני התלמידים את שירו של אדיק קפצן “כוחו של המשורר”.

כוחו של המשורר

הַמְשוֹרֵר – כּוֹחוֹ בַּעֵט,

בַּדְיוֹ אֲשֶר בַּקֶסֶת, בַּנְיָיר,

וּכְּשְהַכּוֹחַ מִתְפַּרֵץ – הִינוֹ מֵאֵט,

עוֹצֵר בַּצַד, שוֹכֵחַ רֵגַע מְהַשְאָר.

זְמַנִית, דָבָר עוֹד בִּשְבִילוֹ אֵינוֹ חַשוּב,

אֵינוֹ קַיָים, אֵינוֹ מַשְמִיעַ יְבָבָה…

וּמַבַּעוֹ – כְּמוֹ הַיָה מַבַּע תַּמִים שֶל כְּרוּב –

מַבַּע של כְּרוּב – שְבּוֹ בוֹהֶקֶת לָה הַלְהַבַה.

הַכּוֹחַ – לְעִתִים לְאַט-לְאָט,

וְלְעִתִים בִּמְהִירוּת – לוֹכֵד אֶת כָּל גוּפוֹ,

וְהוּא אוֹחֵז בַּעֵט, כְּמוֹ הַיָה אוֹחֵז בַּקַת

של נֶשֶק, הַמַרְטִיט אֶת יַרְכְּתֵי וּפַּאַתֵי גוּפוֹ.

הַדְיוֹ צוֹרֵב, פוֹצֵעַ הַנְיָיר, מַשְאִיר בּוֹ צַלַקוֹת,

הַעֵט עוֹשֵה אוֹתַן דְשֵנוֹת, עִם גוֹדֶל, רוֹחַב וְצוּרָה

וְהַנְיָיר סוֹפֵג את כָּל אוֹתַן צוּרוֹת שוֹנוֹת, שְתַכְלִיתָן מַלְקוֹת,

וְאֵין לוֹ מִישֵהוּ, אֲשֶר יוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַצָרָה.

זְרימַת הַכּוֹחַ עוֹד קוֹלַחַת בְּעוֹרְקֵי הַמְשוֹרֵר,

הוא מְקַפֵּץ אַט-אַט, סָביב-סָביב, יוֹשֵב עַל הַכִּיסֵא

מוֹצֵא פֵּירוּר אַכִיל – לוֹעֵס וּמְפוֹרֵר,

מַבָּט סָביב… אֶת הַכָּתוּב בַּיָד הוא מְכַסֵה.

סוֹבֵל הוא, וְעִם זאת מַרְגִיש חָזָק

בִּגְלָל הַכּוֹחַ, הַכָּל-כַּך רוֹצֶה לַצֵאת.

אִם לא יִיתֵן לוֹ – הוא יָרְגִיש בַּמַחֲנָק,

לָכֵן עַדִיף לִכְתוֹב, לַרֶגֶש לְצַיֵית.

וְזֶה הַכּוֹחַ – הוא דָבָר פִּלְאִי, דוֹמֶה אֵין לוֹ,

כַּמוֹהוּ אֵין, וְאֵין תַחְלִיף, וְאֵין אַחֵר.

תָּמִיד הוֹפֵך וּמְשַנֵה הוא עוֹלָמוֹת – וְלְעִתִים גָם לא…

תִּקְוָוה אַחָת – שְכּוֹח זֶה לא יִיגַמֵר!

פתחנו את השיעור בתרגיל כתיבה הבא לתת לתלמידים את החוויה של הקושי בחשיפה. משם יצאנו להתבוננות בציור “ידיים רושמות” ובפרדוקס המצוי בתוכו. לאחר מכן קראנו את שירו של ביאליק ‘לא זכיתי באור מן ההפקר’, דנו בחוויה המרכזית בשיר- הקושי והכאב שבתהליך היצירה וסימנו מילים קשות. לאחר מכן העמקנו בשתי נקודות- תחילה עסקנו בתהליך הכתיבה, במקוריות ובכאב הכרוכים בו, וראינו שירים ארס פואטיים נוספים. ושנית עסקנו בתפקידו של המשורר בעיצוב זהות של עם. סיימנו בתרגיל בזוגות של ‘משורר’ ו’עם’, ובקריאת שיר העוסק בתפקיד המשורר.