נפתח בשאלה:

• מהם חמשת מיני דגן?

נכתוב אותם על הלוח (חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל).

נחלק את הכיתה לשתיים/ שלש קבוצות. מתוך קופסא קטנה, העטופה בצורת מתנה מוציא שקיות. ניתן לכל קבוצה שקית ובתוכה כרטיסיות עם שמות של מאכלים שונים שכולם עשויים מחמשת מיני דגן. (כל קבוצה תקבל כרטיסים עם מאכלים זהים). נאמר לתלמידים שבקופסה יש את הכרטיסים עם המאכלים ונסביר: ההתייחסות למאכלים היא כאל מתנה שאנו מקבלים מה’ וכשם שאדם מודה על מתנות שקיבל באופן ספציפי לסוג המתנה כך אנו עושים באמירת הברכה המתאימה לסוג המאכל. אולם כדי לדעת איזו ברכה לומר עלינו להכיר את סוג המאכל. במשימה שתכף נבצע ובלימוד בהמשך נלמד על הבחנות שונות בין המאכלים והברכה המתאימה להם.

כל קבוצה תחלק בין משתתפיה את הכרטיסים ותנסה להסתדר בתתי קבוצות לפי קריטריונים מסוימים הקשורים לאופן הכנת המאכלים ואכילתם (לחם, מיני מאפה, תבשיל (בישול או טיגון), הוכנו בכל דרך ונותרו שלמים). אם התלמידים יתקשו נכוון אותם בהתאם כל קבוצת תלמידים תכין שלט קטן לכל תת קבוצת מאכלים על מנת שהחלוקה תהיה ברורה.

בסיום ביצוע המשימה ניתן לכל קבוצה להציג את החלוקה שעשתה. נכבד את חלוקתם ויחד עם זאת נוביל בהתאם לחלוקה שלנו. נכתוב על הלוח את חלוקת המאכלים ע”פ אותם קריטריונים. נבקש מתלמידים לומר מה תהיה הברכה על כל אחת מקבוצות המאכלים הרשומות על הלוח. נכתוב בתחתית כל קבוצה את הברכה עליה.

נעורר את התלמידים לשאול שאלות על התאמת הברכה לכל קבוצה:

• מדוע על עוגיות מברכים מזונות ועל לחם המוציא, והרי שניהם עשויים מקמח שנעשה מחמשת מיני דגן? מה בכל זאת מבדיל בין מאכלים הנחשבים ללחם למאכלים הנחשבים למזונות?
• מה נחשב למזונות? האם יש הגדרה לכך או שרק ע”י דוגמאות נוכל לדעת? (בשאלה הקודמת יש תשובה חלקית לשאלה הזו, לכן יש מקום להעלותה)
• יש מצב שבו המזונות משתווים ללחם בברכה.  באיזה מצב מדובר?
• האם לחלוקה בין סוגי המזונות בדרך הכנתם יש משמעות הלכתית או שלא?

לפני שנפנה למקור כדי למצוא מענה לשאלות הנ”ל נעלה שאלה נוספת הנוגעת לכל השאלות ומתייחסת למהותן, והיא: מאחר וכל השאלות שהעלינו מטרתן לכוון אותנו לדייק בברכה המתאימה למה שאנו אוכלים כפי שכבר ציינו, מתבקש לשאול:

• מדוע כל כך חשוב לעשות זאת, כמו שזה בא לידי ביטוי במשל המתנה?!

לחידוד הנקודה, נבקש לפני השיעור משני זוגות תלמידים להמחיז שתי סיטואציות שונות:

1. הזוג הראשון יציג בקצרה נכד וסבתא. הנכד מקבל מסבתא שלו מתנה לכבוד כל חג, ובכל פעם, הוא לא פותח אותה בפניה, וחוזר על אותו משפט בדיוק, בלי להתייחס למתנה שקיבל ובלי לחרוג מהנוסח הקבוע שיחליטו עליו המציגים.
2. הזוג השני ימחיז את אותו קשר בין סבתא ונכד, אלא שבסיפור שלהם, הנכד מקפיד לפתוח בכל פעם את המתנה, ולהודות באופן מיוחד על המתנה הספציפית שקיבל. כל פעם בנוסח אחר, מדוייק ותואם למתנתו.

אחרי הצפיה בשתי ההצגות, נשבח את השחקנים ונבקש מהכתה לשפוט, איזו דוגמא עדיפה ומוצלחת יותר מבחינתם. נדון בתשובותיהם השונות, ונעמיק את הנקודה ביחס לדיוק בברכות לפי סוג המאכל. אם אנחנו מקפידים להתבונן מחדש בכל מתנה ומתנה ולייחד לה ברכה משלה, יש בכך בחינה גבוהה יותר של הכרת הטוב..

נקרא יחד את ההלכות הקשורות בחמשת מיני דגן. נצביע על אחת מהשאלות הכתובות על הלוח שהסעיף מתייחס אליה ונסביר:

סעיף א‘ – נותן מענה לשתי השאלות הראשונות. תחילה תשובה לשאלה השנייה. תשובה לשאלה הראשונה נמצאת בין הדברים.

1. תשובה לשאלה השנייה: השם שנותנים חז”ל לכל המאכלים שמברכים עליהם מזונות הוא “פת הבאה בכיסנין”. נוהגים לפרש מושג זה בשלוש דרכים: האחת, כיסי בצק אפויים ממולאים דבש או סוכר, אגוזים או שקדים וכדומה. השנייה, מאכלים העשויים מבצק שערבבו בו חומרים נוספים כגון: דבש, שמן, חלב או תבלינים.  והשלישית, בצק שאופים אותו יבש ודרך אכילתו הוא ע”י כסיסה בשיניים. בימינו מקובל לקרוא לכל אותם סוגים בשם עוגיות.
2. תשובה לשאלה הראשונה: מהפירושים הנ”ל ניתן להצביע על שלושה דברים שמבדילים בין לחם למאכלים שברכתם מזונות: האחד, חומרים נוספים שמערבים בהכנת העוגיות.  השני, חומרים כגון: יותר שמן, חלב, יותר סוכר, תבלינים ועוד שמוסיפים לבצק עצמו.  והשלישי, עוגיות שנאפות יבשות.

סעיף ב‘ – נותן מענה לשאלה השלישית. אם אדם אכל מאכלים שברכתם מזונות בכמות גדולה (כמות שרגילים רוב בני האדם לקבוע עליהם סעודה) צריך ליטול ידיו לפני ולברך בהתחלה המוציא ואחר כך ברכת המזון.

סעיף י”ט –  נותן מענה לשאלה הרביעית. להבדל בהכנתם של מיני המזונות יש השלכה הלכתית. רק על מאכלים שהוכנו ע”י אפייה מברכים המוציא לפני במידה ואכלנו מהם בכמות גדולה. על מאכלים שהוכנו ע”י בישול או טיגון בכל מצב, גם אם אכלנו מהם כמות גדולה ושבע מברך מזונות. נשאל מדוע? (כי מאכלי מזונות שהוכנו ע”י אפייה דומים יותר ללחם שגם הכנתו היא דרך אפייה).

לפני קריאת סעיף כ’ נקדים לציין במה הסעיף עוסק, בהבחנה שבין מאכלים שהוכנו מחמשת מיני דגן וברכתם מזונות למאכלים שגם הוכנו מאותם מינים אך ברכתם אדמה. נבקש לברר במה זה תלוי (במשימת פתיחה יצרנו קבוצה כזו.  כעת נגדיר יותר את הדברים).

סעיף כ‘ – במידה והגרעינים נותרים שלמים לאחר הכנתם נברך על המאכל בורא פרי האדמה. יוצאת דופן היא השעורה.  שגם אם לאחר שהוכנה למאכל נותרה שלמה מברכים עליה שהכל בלבד ולא אדמה. ובמידה ולא נותרה שלמה לא מברכים עליה כלל מפני שנחשבת למאכל בהמה.

נסכם ונוסיף, לאחר שלמדנו להגדיר בדיוק את סוג המאכל ע”פ קריטריונים שונים של מרכיביו, אופן ההכנה והכמות שאכלנו  ממנו נוכל להיות בטוחים שאנו מברכים לפני ואחרי את הברכה המתאימה לו.

נחזור לשאלה הכללית שנשאלה בעניין חשיבות הדיוק בברכה שמתחדדת יותר לאחר לימוד ההלכות.  נשאל אותה שוב ונשמע את תשובותיהם של התלמידים. נוכל להשיב על השאלה ע”י קריאת קטע מתוך פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד והסברו (מופיע בהערה למורה מס’ 1).

נבקש מהתלמידים להתחלק לזוגות ונחלק להם דפי עבודה,, לעבודה משותפת.

נחזור לסיכום על המושג: “פת הבאה בכיסנין” ונענה יחד על השאלות משאלה 3 ואילך.

לשבוע הבא נבקש מהתלמידים להכין או להביא מאכלים שברכתם מזונות. אפשר שכל מס’ תלמידים יביאו מאכל. נדאג לכך ע”פ חלוקה מראש שיהיו גם מאכלים שדרך הכנתם היא אפייה וגם שדרך הכנתם בישול או טיגון. שיעור הבא יוקדש להשלמת לימוד הסעיפים שנותרו מהפרק (כ”א – כ”ב, כ”ד) ואכילת המאכלים (אפשר שיהיו במקום ארוחה אישית שמביאים התלמידים לבוקר או לצהרים על מנת שנוכל להספיק את פעילות ההפנמה הנוספת לזו שמובאת שם).

נפנה את התלמידים לחשוב על מאכל שאינו מחמשת מיני דגן ובכל זאת ע”פ עדות המזרח מברכים עליו מזונות ולנסות להבין מדוע.

כמשימה למחשבה הביתה, נזמין את התלמידים לתת את הדעת במהלך השבוע על האופן בו הם אומרים תודה. נבקש מהם לנסות לומר תודה (לאמא או אבא או חבר או כל מי שיתעורר בהם הצורך להודות לו במהלכו) באופן מדוייק יותר, המתייחס לדבר שבעקבותיו הם מוקירים לו תודה. בשבוע הבא נדון בהתנסויות שלה התלמידים מתוך חוויותיהם של התלמידים.

פתחנו בשאלה והצגות. למדנו מה מבדיל בין מאכלים שונים הנעשים מחמשת מיני דגן וההשלכה שיש לכך על הברכות שיש לברך לפני ואחרי אכילתם. התמקדנו במאכלים שהברכה עליהם מזונות. גם כאן עשינו הבחנה בין שני סוגים של מאכלים והמשמעות שיש לכך כאשר אדם אוכל מהם כמות גדולה שדרך בני האדם לקבוע עליה סעודה.