ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
מבלי לפתוח בהקדמות, נשאל את התלמידים:
נספר לתלמידים שממסכת תענית, בה מובא המקור שאנחנו עומדים לפגוש בו, אנחנו לומדים שכשאין גשם הציבור נדרש לערוך תענית – להתפלל ולצום.
ניתן בהקשר זה להזכיר את הברכה בקריאת שמע “והיה אם שמוע..” המקשרת בין תשובה לגשם.
ניגש לקרוא את המקור ממסכת תענית, סיפור על רב פפא ועל הדרך בה הוא מצליח להוריד את הגשם.
נקריא את המקור בארמית, ללא שינויים בקול, הקראה ‘נקייה בלבד’. במקביל לקריאה שלנו נבקש מאחד התלמידים לקרוא את התרגום.
לאחר קריאת הסיפור, נבקש מהתלמידים להעלות כמה שיותר שאלות על הסיפור. כל שאלה שהתלמידים ישאלו נכתוב על דף. לאחר שנאסוף את כל השאלות נתלה את הדפים עם השאלות על קירות הכיתה.
בשלב זה חשוב רק לתת לשאלות להישאל ולא לאפשר לתלמידים לענות.
נבקש מהתלמידים להסתובב בכיתה בין השאלות השונות שתלינו ולענות במחברת לבחירתם על שלש שאלות שמעניינות אותם.
בשלב זה חשוב להקפיד על השקט והעבודה האישית כדי לאפשר לכל התלמידים תחילה להבין את המקור לבד.
כדאי להוסיף שאלות במקרה הצורך:
לאחר שכל התלמידים יסיימו לענות על השאלות, ננסה להבין את הסיפור יחד. לשם כך, נבקש מתנדב שיכול להציג או להקריא את הסיפור כפי שהוא הבין אותו.
נבקש מהשחקנים לא לחרוג ממה שכתוב בסיפור ומהשפה בו הוא כתוב, אלא רק לנסות להציג את המקור בדרך שבה הוא מנוסח. נזמין מתנדבים להציג את הסיפור בפרשנויות שונות.
ישנן דרכים שונות להבין את הסיפור, נתמקד בדרך אחת שהמדרש מבקש ללמד: החלק הראשון של הסיפור מתאר את פפוס צם ומתענה. נראה שפפוס מבין שהדרך להוריד את הגשם היא דרך הצום וההתענות. לכן כשהוא נשבר מהצום ואוכל- הוא מבקש רחמים על שאכל, ועדיין איננו נענה- כי אין צום לבדו בכוחו להוריד את הגשם. רב נחמן סובר גם הוא שתענית היא שמורידה גשם, והסיבה שלא יורד גשם היא בגלל שפפוס אכל ושבר את התענית.
רב נחמן, מבלי אולי להתכוון גורם לפפוס להתבייש על כך שיש לו חלק בזה שהגשם לא יורד. הגשם מגיע רק אחרי שפפוס מתבייש במעשיו. הבושה גורמת לפפוס להצטער צער אמיתי. הקב”ה ‘חוקר כליות ולב’, מאזין לצערו, רואה שהפעם הוא באמת מצטער- וכעת מביא הוא גשם. ניתן להציע שתעניתו של פפוס היתה ללא חיבור לצער אמיתי, וכשהתבייש היה שרוי בצער ממש. החיבור לצער ולחיסרון במצב של פפוס, הוביל לכך שירדו גשמים. כשאנחנו מחוברים לצער ולחיסרון אנחנו יכולים לחוות את הצער באי ירידת הגשם, צער זה מוביל את היכולת לגשם לרדת.
כעת, נבקש מהתלמידים למלא במחברת את שני המשפטים הבאים:
אחרי שכולם סיימו, נעשה סבב בו כל תלמיד יקריא את שני המשפטים. (תשובות אפשריות לשאלה הראשונה: אכילת דייסה, חולשת הלב, תענית, בקשת רחמים וכו’- לא מורידה גשם. בושה, חולשת הדעת, תשובה וכו’- מורידה גשם.)
נבקש מהתלמידים לחשוב על רגע בו הם חוו צער באמת. נבקש מהם להיזכר ברגע זה ולנסות לתאר בכתיבה במחברת מה הרגישו בו.
לאחר הכתיבה, נבקש אם מישהו יכול לשתף בתחושות.
חשוב לשים לב שהבקשה לא מובילה את התלמידים לחשיפה והתמקדות פנימית קשה מדי בנושאים כואבים מדי, כדאי לשמור על הדיון כדיון ענייני ורגיש ולהיזהר עם תגובות תלמידים זה לזה.
לאחר השיתוף, ננסה לחשוב עם התלמידים ביחד:
לרוב, מעשים שכלפיהם אנו מרגישים בושה אינם מעשים חיובים. גם בסיפור, רב פפא הרגיש בושה על אשר ‘נתפס’ ששבר את הצום. בושה זו הובילה לצער אמיתי שממנו הייתה מסוגלת לנבוע תשובה שהיא הבסיס להורדת הגשם. הצער יכול להיות מחליש ומוריד מצד אחד, אך מצד שני הוא יכול להיות הזדמנות לתקן, להתחדש ולפתוח דף חדש.
פתחנו בדיון על בצורת וגשמים. למדנו על רב פפא ותעניתו וניסינו לתת לסיפורו פרשנויות שונות. הצענו דרך אחת להבין יותר את הסיפור והבנו שהצער גרם לבר פפא לחזור בתשובה להתפלל ולהוריד גשמים. סיימנו עם מחשבה איפה בחיינו יש רגעים בהם הצער נוכח ויכוללהוביל לתשובה והתקדמות.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא