ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
ניתן לתת את המשימה כמשימה מקדימה לשיעור- לערוך ראיון, או לשאול מתוך הידע הקיים אצל התלמידים-
נבקש מהתלמידים לספר על חוויות העלייה שסיפרו ומספרים במשפחתם. איזה מידע גילו על תקופת העליה ארצה? מה היו החוויות? האם ישנו קשר למסופר בסיפורנו?
הרקע ההסטורי לרומן הוא בעיקר השואה והעליה ארצה מרחבי תבל. כמו כן ישנם איזכורים לתקופת מלחמת העולם הראשונה ולמלחמת יום כיפור. כחלק מאפיון התקופה מתאר המחבר את השכונה, וסיטואציות שונות האופייניות לה כגון ההמתנה והנסיעה באוטובוס בכל בוקר, הווי החיים בהדסה הקטנה, מנהגי מצרים, משחקי הילדים בשכונה, היחסים בין העולים, מערכת הבחירות, מכירת הסודה בסיפונים. דרך סצנות אלו אנו מקבלים באופן עקיף את האוירה ששררה באותה תקופה. להלן כמה דוגמאות-
הדסה הקטנה:
הקרנת סרטון (נספח מספר 7). הסרטון הוא סרט תעמולה שהוזמן על ידי ארגון נשות הדסה על מנת להראותו לתורמים פוטנציאליים. בסרטון ניתן לראות את המבנה המדובר וקצת את אנשי השכונה. לקרוא לאחר מכן את הקטע הרלוונטי בספר (עמ’ 54-58).
בית מזמיל- ניתן לצאת לסיור בשכונה.
מנהגי מצרים:
לכבוד טו בשבט בכל שנה היו תופרים שקיות בד רכוסות בשרוך “ובליל ראש השנה לאילנות היו ממלאים אותם בתפוח זהב ושני אגוזים וחופן שקדים וצימוקים וחרוב מתוק ותאנה בשלה וצנוברים והרבה אהבה לארץ ישראל”. (עמ’ 18)
עמ’ 27: “כך היה המנהג במצרים, לתלות מגן דוד אחרי הברית על צוואר התינוק לשמירה ולמזכרת.” “ציון קראו לו אצלנו”.
שואה:
כפי שלמדנו בשיעור הרביעי, השואה אינה מוזכרת בצורה מפורשת לאורך הרומן, תמיד היא מופיעה בלשון צפנים. נוסף על כך פרקש שעבר את אימי השואה אינו מתיחס אליהם כאל הטראומה והקושי הגדולים בחייו. את אלה הוא מייחס לשנות חייו בבית האופה, שריפת מכתבי אימו והסיפור שנורא שאירע לאביו. עמ’ 102: בחמישה ביוני 1944 נלקחתי עם כל הצעירים למחנה עבודה… דם זב מנחירי, כל הרצפה מלאה דם… אני שכבתי על הרצפה מגואל בדם. רק על דבר אחד חשבתי אז: מה יהיה על מכתביה של אמא?” מעניין לראות שפרקש לפחות כלפי חוץ נותר בריא בנפשו ובהתנהגותו ואף יותר מכך הוא מעודד נדכאי נפש אחרים. געגועיו הם געגועים אישיים של בן לאימו, הקושי שלו הוא כלפי אדם שהתעלל בו במשך שנים, קושי פרטי. כדי להעצים נקודה זו נוודא כי לתלמידים יש רקע כללי על נושא השואה ובפרט על שואת יהודי הונגריה. (בכיתה יא שבו הרומן נלמד התלמידים בדרך כלל לומדים את נושא השואה לעומק). אפשר להזכיר בכמה משפטים את מחנות הריכוז וההשמדה, את התנהגותם של הנאצים ואת רדיפתם את היהודים, את מספר הנרצחים הבלתי נתפס ואת הניצולים אשר נצלו בדרך לא דרך ועלו ארצה, חלקם, באניות מעפילים.
השואה במצרים:
עמ’ 24-26: רק שמועות רחוקות וקטועות הגיעו למצרים על מה שקורה באירופה. אמו זוכרת את המורה לאיטלקית המספרת בגאווה על מוסוליני ושכאשר התקרב רומל למצרים נשלחו הילדים למספר שבועות מקהיר לכפר מנצורה, היא לא זכרה בהלה. אביו זוכר כיצד חכם ענתבי אסף את כל הילדים לבית הכנסת ואמרו צא פעמים את מזמור צא כדי לעצור את הצורר. כשלילדים היה נמאס היה חכם ענתבי רץ אחריהם ומפייסם בתחנונים ובסוכריות שיחזרו. דוד נינו מספר כיצד מוכרי סידקית יהודים התעשרו בימי מלחמה בשל הביקוש העצום למרכולתם. סבו סיפר לו שכל המקובלים של ירושלים התקבצו לתענית ותחנונים כדי להפר את הגזירה. בעצת הרב פתייה התפזרו לתפילות על קברי צדיקים.
העובדה שתיאור ישיר של אשר התרחש בשואה מוזכר רק בהקשר למצרים ששם השואה לא התחוללה בכל עוזה ממשיכה את הקו שוזר את הספר כולו לפיו השואה מוזכרת רק ברמזים.
עליה:
תושבי שכונת בית מזמיל הם עולים ממצרים והונגריה. תיאורי עליה בספר: אוניות המעפילים, עלית יהודי מצרים אחרי מבצע סיני. האוניה ארצה הסוכנות היהודית. אלו פרטים ריאליסטיים אוטוביוגרפיים.
שם הספר:
הפרט הבולט ביותר לגבי שם הספר הוא שהוא ארמז מקראי מתוך נבואת יחזקאל בפרק לז:
הרוח הראשונה המופיעה בספר היא זו הפיזית. הספר פותח בתיאור של חיים הנוסע בכל בוקר לתלמוד התורה ומחכה לאוטובוס ברוחות הסוערות ובקור הירושלמי (עמ’ 9-10): “חורף תשי”ט קר וסוער היה… יום יום הייתי משכים וממתין בתחנה שליד הקיוסק של קדוש לאוטובוס מספר 18. … לאחר נסיע המייגעת הייתי יורד בתחנה ליד עץ החרוב הזקן… בחורף היו רוחות קרות מנשבות ממערב מכיוון עין כרם…”, כלומר רוחות ריאליסטיות שנשבו בחורף על הר הרצל.
הרוח השניה הנמצאת בספר היא הרוח האנושית. הספר בעיצוב רוחו של הנער חיים, הילד הרגיש מבית מזמיל, שהפנים לנשמתו העדינה מראות, מעשים, הארת פניהם של מוריו האהובים, תגובות וסיפורים של הסובבים אותו. רוח שהתעצבה בבית אוהב שערך לימוד התורה היה חשוב בו לעין ערוך.
היתה זו רוחו העקבית והיד המכוונת של פרקש שתוותה את הדרך בפניו והאירה אותה במגדלורים רבי עוצמה. הרוח היהודית אותה ספג גם פרקש בביתו חשלה את אישיותו וכפי שסיפר לחיים “רוחי לא נשברה” (עמ’ 107) למרות הבעיטות וסטירות הלחי של האופה. הוא התחשל למקרא מכתבי האם שהדריכה את רוחו: “שא את העול בגבורה, הרם ראש!
נותרתי אני ללמוד ולצוות: כי האדם מברזל מחושל הוא, ובפני הרצון לא יעמוד דבר.” (עמ’ 115)
התנהגותו האכזרית של האופה מחד והשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה מאידך הפכו את הרוח האלוקית לתוהו ובוהו. רוח האדם ירדה לשפל מדרגתה. האירוני הוא שכך נהג היהודי בילד היתום. ולכן לא פלא שלא יכול היה לסלוח לו. בלשון העברית קיימים צרופי מילים רבות בהקשר למילה “רוח”, והם חושפים את שתי המגמות הסותרות שבנפש האדם. מחד הוא עשוי להעפיל לדרגה רוחנית גבוהה ואז הוא מתקרב למשמעות החיובית והאידיאלית של רוח אלוקים, ומאידך הוא עלול להוריד את רוחו לדרגת תוהו. המשמעויות החיוביות בצירופי המילים הם: גיבור רוח, רוח חיים, איש הרוח, ארך רוח, רוח הקודש, רוח טוהרה, רוח נמוכה, רוח צוות, רוח פה. המשמעויות השליליות של צירופי המילים הן: רוח גבוהה, רוח טומאה, רוח עוועים, רוח סרה, רוח רעה, רוח רפאים, רוח שטות גבה רוח, גס רוח ועוד. גם מוטיב “ה”מחילה” [עליו למדנו בשיעור מספר 4] בבקשת המחילה של האב מהחייל היהודי, מחילתו של החייל, מחילתו של פרקש לאופה הזקן הם ביטוי לרוח האנושית המסוגלת לסלוח על טעויות ואף על עוולות שנעשו במזיד.
שם הספר “בואי הרוח” מנוסח על ידי פועל בזמן עתיד. כאומר שיש צורך לצוות על האדם להביא את הרוח האנושית לידי ביטוי מעשי בחיי היום יום. זהו הייעוד והחובה המוטלים על האדם לשמור על הרוח האלוקית, וכפי שראינו לאורכו של הספר “הרוח” היהודית שהושרשה בבתי עם ישראל בגלויות בלימוד התורה ובשמירה על ערכי עם ישראל בגלות מצרים והן בגלות הונגריה הצליחה להפיח חיים ותקווה ברגעי ההשפלות שנעשו על ידי בני עמנו, ועל ידי בני עוולה בשואה הנוראה. רוח זו היא שעודדה את העולים לארץ שחוו חבלי קליטה קשים והצליחו להתערות בה.
רוחו של פרקש ממשיכה להתקיים בבנו יוסי ובנכדו שנקרא על שמו משה אביעד. השם אביעד הוא סמל לאותה רוח עיקשת, בונה ויוצרת של ישראל משה פרקש,שמסר את נפשו ובשחייה הגיע לחופי הארץ. מאותו רגע הפכו חייו להגשמת הרוח היהודית של בית הוריו. הקדיש את חייו ללימוד תורה, לחינוך ילדיו לתורה יחד עם עזרה לזולת תוך הארת פנים ומבט חם ואוהב לכל נזקק. השם אביעד הוא סמל להמשכיות ולתקווה שרוח אלוקים כפי שנאמר במדרש הוא המשיח יתגלה בעולם ורוח ה’ תכסה את התוהו והבוהו מעשי ידי האדם.
דיברנו עד כה על הרוח בספר. נחזור לתשתית המקראית ממנה לקוח שם הספר. כמו בספר, גם בהבנת הנבואה נחלקו המפרשים האם הדבר התרחש במציאות בפועל או שמה זהו אך משל לתחיה רוחנית.
ברובד הגלוי מדובר בנבואה על תחייתו המחודשת של העם היהודי, בין אם החייאת העצמות התרחשה בפועל ובין אם לאו, וגם ברומן מופיע סיפור התחייה והקוממיות הלאומית בדמותם של ניצולי השואה והעולים היהודים אשר באו מכל קצווי תבל ארצה ובנו אותה ואת עצמם ואת העם היהודי כולו.
ערכים:
בחלק זה של השיעור נשאל את התלמידים-
דוגמאות:
נסכם את הלימוד בספר בדברי הרב סבתו מתוך דברים שנשא בעת קבלת פרס נוימן:
נבקש מהתלמידים להכין יצירה המדברת אל ליבם והמשקפת את רגשותיהם ותחושותיהם לגבי הרומן
התלמידים יוכלו לבחור אחת מבין ההצעות הבאות. (תלמיד שיציע רעיון מקורי משלו יוכל לבצעו לפי שיקול דעת המורה).
להלן מספר הצעות:
בחר אחת מתוך 5 המשימות הבאות:
פתחנו את השיעור בשיתוף סיפורי עלייה משפחתיים ובהשוואתם ל עלילת הרומן ‘בואי הרוח’. משם יצאנו ללימוד הרקע ההיסטורי ליצירה, דנו במשמעות שם הרומן ובארמז המקראי שממנו הוא צמח, ועמדנו על המסרים השונים העולים ממנו. את השיעור סיימנו בתרגיל יצירה החותם את לימוד הרומן כולו.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא