דרך העיסוק בסוגיית “מיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא” אנחנו נוגעים באיסור “לא תחמוד”. בשיעור ננסה לדייק- מהו בדיוק איסור “לא תחמוד”. דרך הדיון באיסור זה ניגע גם באיסור “לא תתאווה”, ובשאלת היכולת של התורה לצוות על המחשבות. בשיעור נדון גם בשאלות: האם יש לנו יכולת לשלוט במחשבות שלנו? האם איסורים אלה שייכים לתחום בין אדם חברו או בין אדם למקום?

נבקש מהתלמידים ללמוד את הסוגיה הבאה בחברותות, ולענות על שאלות ההבנה:

בבא מציעא דף ה’ ע”ב

וכי מאחר שזה תפוס ועומד, וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה?

אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא.

• מהי הקושיה של הגמרא?
• מהו התירוץ של רבי יוחנן?

ונימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא!

לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא…

• מה משמעות המילה “מיגו”?
• מהי הקושיה של הגמרא?

…אלא הא דאמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו,  נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! –

• מהי מוכיחה הגמרא מתוך אמירתו של רב הונא?

התם נמי מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה.

• מדוע הנשבע במקרה זה לא חשוד על הממון?

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו דלא תחמד! (שמות כ’)  –

לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו

• על איזה איסור עובר הנשבע לדעתו של רב אחא?
• האם הנשבע חושב שהוא עובר על לא תחמוד?
• מדוע?

נסכם לתלמידים את הסוגיה:

הנושא שלנו נפתח בשאלת הגמרא על המשנה:

אם שני הטוענים לזכותם על הטלית מוחזקים בו, מדוע הם צריכים להישבע? שיחלקו גם ללא שבועה!

על שאלה זו מביאה הגמרא שתי תשובות: ר’ יוחנן ורב הונא.

ר’ יוחנן מסביר כי אנו חושדים שמא יבוא אדם סתם ויחזיק בחפץ חברו ויטען לבעלותו עליו. כדי להרתיעו מלעשות זאת אנו מצריכים את שני הטוענים להישבע.

מיד מקשה הגמרא- “ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא!” ודוחה הגמרא בפשטות- “לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא”.

הגמרא מביאה מספר שאלות (שדילגנו עליהם בלימוד) מדוע באמת לא אומרים את הכלל מדאחנ”א וביניהם מדינו של רב הונא בנוגע לשומר שמעדיף לשלם ולא להישבע על הפיקדון שהיה ברשותו, שמשביעים אותו על כך שבאמת אינה ברשותו, שמא נתן בה עיניו. מקשה הגמרא- אם אותו שומר באמת שקרן המעוניין בפיקדון שהושם אצלו, הרי שגם לא יהיה אכפת לו להישבע- ומיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא. מתרצת הגמרא: בעיניו אין הוא גזלן החשוד על הממון כיוון שהוא מעוניין לשלם את הפיקדון. [יש לשים לב שההנחה הזו נכונה רק בעיניו של הכופר, ובוודאי שאסורה].

כאן עוברת הגמרא לשאול שאלה מפתיעה – גם אם הוא מעוניין לשלם, הרי הוא עובר אל איסור “לא תחמוד”, ונאמר שמתוך כך יהיה חשוד גם על השבועה?!

מתרצת הגמרא:  האדם הפשוט חושב שעל איסור “לא תחמוד” עוברים דווקא אם גוזלים ללא תמורה כספית- כלומר לקיחה בפועל ללא החזר.

לאחר שהבנו מדוע הכופר בפיקדון נשבע ולא חושדים אותו כשקרן, נבחן את דברי הגמרא ביחס ללא תחמוד והתאווה בכלל.

נסכם לתלמידים כי מפשט הגמרא יוצא שאנשים חושבים שלא תחמוד זה לקיחה ממשית בלי להחזיר, אך הגמרא עוקרת דעה זו ואומרת בלי מילים ש”לא תחמוד” שייך גם אם שילם את הדמים המלאים.

נמשיך ונלמד את המקורות הבאים:

אימתי עוברים על “לא תחמוד?”

רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט

כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר: (שמות כ’ ט”ז) “לא תחמד”, ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנאמר: (דברים ז’ כ”ה) “לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך” חימוד שיש בו מעשה.

• מהו איסור לא תחמוד לדעת הרמב”ם?
• מדוע לא לוקים עליו?
• באיזה מקרה כן לוקים עליו?

תוספות מסכת סנהדרין דף כה ע”ב

תירוץ א’:

וא”ת וליפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי”ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכי יהיב דמי ליכא לאו דחמוד כלל.

• מה הקושיה שעומדת בפני תוספות?
• מהו התירוץ הראשון?
• האם לפי התירוץ הראשון יש הבדל בין איסור גזל לבין איסור “לא תחמוד”?

תירוץ ב’:

וא”ת והא אמרינן בפ”ק דבבא מציעא (דף ה:) לא תחמוד בלא דמי משמע להו משמע לאינשי דווקא הוא דמשתמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוו אפי’ בדיהיב דמי וי”ל דמשמע להו דקאמר ר”ל נמי דכן הוא האמת ועי”ל דהכא הכי קאמר דמי קא יהבי והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אם כן לא עברי אלאו דלא תחמוד…

• לפי התירוץ השני- האם נתינת הכסף אכן פותרת את הלוקח מ”לא תחמוד”?

נסכם עם התלמידים את המקורות:

הרמב”ם מחדש שעובר על איסור “לא תחמוד” גם אם השיג את החפץ בדרכים כשרות של שכנוע. אולם הוא מחדש שלא לוקים כי אין מעשה. גזילה לדבריו היא לקיחה בלא מתן דמים. [ניתן להרחיב בדעת הראב”ד ותירוצי נושאי הכלים].

נשאל את התלמידים:

• מה המשמעות של העובדה שהתורה אוסרת משהו שאין בו מעשה ממשי כמו לחמוד?
• האם אתם מכירים עוד דוגמאות לכך? (לדוגמא: לא תשנא את אחיך בלבבך, לא תיקום ולא תטור)

בניגוד לרמב”ם שמחלק בין גזילה לחמדנות, התוספות מסבירים כי מה שסוברים האינשי זה האמת- אם שילם לו על החפץ לא עבר על לא תחמוד. רק כאשר לוקח בלא דמים עובר על האיסור. לדברי תוספות יש זהות בין איסור גזל ל”לא תחמוד”, ואין איסור כמו זה של הרמב”ם שתלוי בחמדנות הלב של האדם.

נשאל את התלמידים:

• האם העלית בדעתך אפשרות כזו בהבנת האיסור?
• איך עד היום הבנת את איסור לא תחמוד?

תירוץ שני בתוספות [פחות נתמקד בו]- דעת ביניים: כשמשכנע את הבעלים למכור אינו עובר בלא תחמוד [שלא כמו הרמב”ם] אך כשלא מודיע להם כלל ונותן את הכסף עובר על כך מדרבנן [שלא כמו תוספות בתירוץ א’ שאינו עובר כלל].

נשאל את התלמידים-

• האם מותר לרצות דבר שיש לחברי?
• אם אסור, האם זה אסור מהפחד שנגלוש למעשים? או אסור בפני עצמו?
• האם המצווה הזו שייכת לתחום שבין אדם לחברו, או לתחום שבין אדם למקום?

נלמד את המקורות הבאים ונענה על השאלות:

איסור תאווה- רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הל’ י-יא

כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנאמר: (דברים ה’ י”ח) “לא תתאוה” ואין תאוה אלא בלב בלבד.

התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל, שאם לא רצו הבעלים למכור אע”פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבא לידי גזל שנאמר: “וחמדו בתים וגזלו”, ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות דמים, צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

• מהו התהליך שמתאר הרמב”ם שיכול להיווצר כתוצאה מהתאווה?
• האם האיסור מכוון לאיסורים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום?

הסגת גבול- הרב אלחנן סמט

נראה כי חמדת “כל אשר לרעך” – אשתו, ביתו או רכושו – אף שהיא כבושה בלב החומד ואינה ניכרת כלל במעשיו, נתפסת כמזיקה את חברו. אדם עלול להזיק את חברו בפועל, לפגוע בגופו או בממונו, להרוס את משפחתו במעשה ניאוף או אף ליטול את חייו. ברם, מן הסוגיות הראשונות במסכת בבא-בתרא למדנו שאדם עלול להזיק את חברו גם בעיניו – “היזק ראייה שמיה היזק” ואסור לעשותו, ועל כן שני שותפים באותה חצר, “יש לכל אחד מהן לכוף את חברו לבנות הכותל באמצע (- החצר) כדי שלא יראהו חברו בשעה שמשתמש בחלקו” (רמב”ם, הלכות שכנים פרק ב הלכה יד, על פי הסוגיות האלה).

איסור התורה ‘לא תחמד’ מלמדנו שאדם יכול לפגוע בחברו ולהסיג את גבולו גם בלבו ובמחשבותיו. עצם השתוקקותו ל’כל אשר לרעהו’ מהווה ‘הסגת גבול רוחנית’, שאף שנזקה אינו ניכר לעין (ואף אינו מוּדע לרעהו זה), הוא חמור וקשה אף יותר מהיזק ראייה סתמי. לא ניתן לאמוד אותו במונחים כספיים ולא ניתן לתבוע את החומד את אשר לרעהו בבית דין, אך ניתן לאסור זאת בצו אחרון זה שבעשרת הדיברות.

וכך כותב מ”ד קאסוטו בפירושו לספר שמות (עמ’ 166)

חידוש נשגב נמצא בדיבור ‘לא תחמד’… האדם מחויב חיוב יסודי להימנע לא רק מלנאוף את אשת רעהו ומלגנוב מה ששייך לרעהו, אלא גם מלהשתוקק לאשת רעהו ולרכוש רעהו. אף בתשוקה זו הוא עובר עבֵרה חמורה נגד העקרונות שבהצהרה האלוהית (ההתגלות שבעשרת הדיברות). כנראה הכוונה היא לא רק שהתשוקה תוכל להביא לידי מעשה ומן הראוי לאסור אותה משום סייג, אלא גם שהתשוקה עצמה היא כבר הסגת גבול, במחשבה אם לא במעשה”.

• מהי הבעייה בתשוקה עצמה? (גם אם היא לא מגיעה לידי מעשה)
• האם האיסור מכוון לאיסורים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום?

האם אדם יכול לשלוט בלבו? ספר החינוך מצוה תטז

ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו. שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי האמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה? וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו. ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ יטנו, וה’ אשר לפניו נגלו כל תעלומות חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין אחת קטנה או גדולה טובה או רעה מכל מחשבות האדם נעלמת ממנו ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות [פ”ב מ”ט].

• לפי ספר החינוך, האם לאדם יש שליטה במחשבותיו?
• מהי מקומה של עבודת המחשבות בעבודת ה’?
• האם עבודה זו מכוונת לאיסורים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום?

אבן עזרא שמות פרק כ פסוק יג

אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכוב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ”י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה’.

• לפי האבן עזרא- איזו תובנה יכולה לעזור לאדם להימנע מאיסור “לא תחמוד”?
• האם האיסור מכוון לאיסורים שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום?

נסכם עם התלמידים את התובנות העולות מהמקורות:

נפתח את שיטת הרמב”ם- עד עכשיו ראינו שהרמב”ם מחדש שאם שכנע בדברים את חבירו למכור לו- חייב משום לא תחמוד. אולם הרמב”ם שלמדנו עכשיו מזכיר איסור דק יותר- “לא תתאווה”. הרמב”ם מציג מודל של שלושה שלבים: מתחיל בתאווה, ועובר לחמדנות במקרה הטוב ולגזילה במקרה הרע.

הרב סמט מתייחס לאיסור תאווה כאיסור בפני עצמו, לא רק כסייג. עצם התאווה מהווה הסגת גבול לרכושו של האדם.

נשאל את התלמידים:

• מה פשר איסור התאווה?
• לאיזה סוג של חברה מכוונים הרמב”ם והרב סמט?

נמשיך ונשאל:

• כיצד אפשר לחייב את האדם על מחשבותיו?

לפי ספר החינוך- הציווי על הלב אינו רק אפשרי אלא התכלית והעיקר. למתאווה שורש בעייתי שאינו מבין שישנם דברים שאינם ברשותו, הבעיה היא בצורת המחשבה עוד לפני שמגיע המעשה.

ניתן להמשיך את קו המחשבה של ספר החינוך: אנחנו צריכים להרגיל את עצמינו לעשות עם העיניים את הפעולה ההפוכה- להסתכל פנימה ולא החוצה, ולראות מה הקב”ה נתן לי, ולא לחפש את עצמי אצל אחרים.

לפי האבן עזרא, הציווי על ענייני הלב נמצא במישור של בין אדם למקום. על האדם להבין שאם ישנן דברים שלא שייכים לו זה חלק מהמהלך האלוקי. מתוך ההבנה שמה שלא שייך לך – לא אמור להיות שלך, תצליח לגבור על התאווה. האדם מתאווה רק לדבר שיש לו שייכות אליו [כפרי לא מתאווה לבת המלך], אם המחשבות שלך יהיו מכוונות למקום בו אתה יודע שהקב”ה מזמן לך את מה שייך לך, וכל דבר אחר הוא לא שלך ברצון הקב”ה- לא תתאווה לדברים שאינם שלך.

ניתן לתלמידים לענות בכתב על השאלות הבאות:

• האם קרה לך שרצית משהו שהיה שייך לחברך (פיזי או מופשט)?
• האם הרצון הזה הביא אותך לידי מעשה?
• תאר מה עשית, ולבסוף מה הרגשת?
• מה היה יכול לגרום לך להפסיק לרצות את זה? (אפשר להשתמש בתובנות שלמדנו בשיעור)
• האם יצא לכם להרגיש משהו בלב ובעקבות ציווי התורה ניסיתם לשנות אותו?
• עד כמה המצוות האלו תופסות מקום בחיינו לעומת המצוות המעשיות?

לאחר שהתלמידים יענו על השאלות, ניתן לבקש מכמה כותבים לשתף את מה שכתבו, ולפתח דיון אודות האיסור לחמוד ואודות מצוות שאינן על המעשה אלא על הלב.

דרך העיסוק בסוגיית “מיגו דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא” עסקנו באיסור “לא תחמוד”. דייקנו לפי הפרשנים שונים- מהו בדיוק איסור “לא תחמוד”. המשכנו בעיסוק באיסור “לא תחמוד” ודרכו הגענו לאיסור “לא תתאווה”- שאלנו את עצמינו- האם איסורים אלה שייכים לתחום בין אדם חברו או בין אדם למקום? והאם ניתן לצוות על האדם לשלוט במחשבותיו ורצונותיו? ניסינו לענות על שאלות אלו דרך המקורות השונים. לאור הלימוד- התבוננו בעצמינו- האם אנחנו רוצים לפעמים דברים שאינם שייכים לנו? כיצד ניתן להתגבר על מחשבות אלו? ובאופן כללי יותר- האם בעקבות התורה, אנחנו משנים את מחשבותינו?