את השיר הזה הכרתי בנערותי, וכבר אז הוא הקסים אותי, וחשבתי אותו רלוונטי לחיי. אותם חיים של הילדות המוקדמת בהם הזמן קיבל מימד אחר. ‘זמן ילדי’, כזה שלא נספר בדקות ושעות, שלא נמדד בהספקים. זמן שלא נרשם ביומנים. לוּ היה נרשם היו כתובים שם משפטים כמו:

– להתבונן אל השמים בזמן השקיעה.

– להביט אל ילדי בעיניים עת הוא שב מבית הספר.

– לעצום כמה דקות את העיניים לפקוח אותם פנימה.

– להתעניין בשלומה של אמא.

– להגיד תודה לנהג האוטובוס.

– להתפעל מפרח, בלון וריח.

רשימה אחרת מזו המצויה ביומנים הבוגרים, הבנויה מחובות ומצרכי היום יום.

ל’זמן הילדי’ יש איכות של זמן מלא, שכל רגע בו הוא שלם, גם אם לא עשיתי בו דבר חשוב, וגם אם לא עשיתי בו דבר. הזמן האחר, הבוגר, בנוי מחלקים חלקים. כל התבגרות מלווה בפרידה מאותה כמוסת זמן מתוקה, המכילה משהו שאינו נמדד באופן כמותי אלא איכותי. זמן בעל איכות אינסופית, זמן שיוצר עולם שלם.

אנו מתבגרים, והופכים ליעילים יותר, אנו נכנסים למרוץ החיים, וטוב שכך, אך אחת לכמה זמן מבליח לחיינו זמן ילדי מתוק. או געגועים לאותו זמן, ואלו מאפשרים לנו לשאת ביתר קלות את אבק היום יום על השכם.

אז עולים הזיכרונות: משחקי החצר אותם שיחקנו, קלאס שציירנו בגיר על המדרכת, קפצנו בחבל ‘אחת שתיים בהפסקות שתיים’. אספנו עטיפות של מסטיק לפי סדרות, מעניינת ביותר הייתה זו של ארצות בעולם עם הדגל ועוד כמה נתונים מעניינים, שיחקנו אג’ואים (או אם איננו ירושלים – גוגואים), וחמש אבנים, שיחקנו גומי ומשחקי כדור, גולות או בלורות ועוד משחקים רבים.

אחר הצהריים, צפינו בסדרה בהמשכים, בבית קטן בערבה, או במרקו… ויום חמישי, כשקצת גדלנו, ישבנו לצפות במשחק הכדורסל. המרחב היה פתוח בפנינו, והזמן היה מתמלא בפעילות מגוונת.

אולי יקומו מבין קוראי מתנגדים, ויאשימו אותי ביתר נוסטלגיה, אין זו מטרתי, איני מתרפקת על העבר , ואיני טוענת שההווה טוב פחות. יתר על כן, נראה שבמובנים רבים צעדנו שנות דור אל עולם טוב יותר. עולם בו המבוגרים שמים לבם לנפש הילד, ולא רק להישגיו. ישנם יותר דיאלוגים בין מבוגרים לילדים, החינוך היום פניו אל הילד, אל צרכיו וחלומותיו. רעיונות של מימוש עצמי, של התאמה אישית בחינוך הולכים ומתרבים.

בשנים האחרונות מוקצים משאבים רבים לבניית מרחבי למידה חדשים, השוברים את המבנה הקלאסי של הכיתה. מרחבים בהם יש מעגלים, פינות אישיות, ישנם שולחנות וכסאות וישנם גם פופים. הצבע משחק תפקיד. עבודות אישיות לפי בחירת הילד. בכלל הבחירה רבה יותר ויותר. וההתאמה למגוון האינטליגנציות נלקחת בחשבון. המורה בונה כיתה עם מרחבים שונים בתוכה, על מנת לאפשר התאמה אישית עד כמה שאפשר לכל ילד. המטרות ההומניסטיות של החינוך הפתוח מוזמנות לתוך בתי הספר השמרניים ביותר.

היינו מצפים לראות בבתי הספר חדוות למידה, סקרנות רבה יותר, מגוון תלמידים העוסקים במגוון נושאים, ולא תמיד הדבר כך, משהו מפריע למהלך זה להשפיע, משהו מרכזי חסר. מימד ‘הזמן הילדי’ לא זמין לרבים מהילדים והנוער.

את השיר הזה הכרתי בנערותי, וכבר אז הוא הקסים אותי, וחשבתי אותו רלוונטי לחיי. אותם חיים של הילדות המוקדמת בהם הזמן קיבל מימד אחר. ‘זמן ילדי’, כזה שלא נספר בדקות ושעות, שלא נמדד בהספקים. זמן שלא נרשם ביומנים. לוּ היה נרשם היו כתובים שם משפטים כמו:

– להתבונן אל השמים בזמן השקיעה.

– להביט אל ילדי בעיניים עת הוא שב מבית הספר.

– לעצום כמה דקות את העיניים לפקוח אותם פנימה.

– להתעניין בשלומה של אמא.

– להגיד תודה לנהג האוטובוס.

– להתפעל מפרח, בלון וריח.

רשימה אחרת מזו המצויה ביומנים הבוגרים, הבנויה מחובות ומצרכי היום יום.

ל’זמן הילדי’ יש איכות של זמן מלא, שכל רגע בו הוא שלם, גם אם לא עשיתי בו דבר חשוב, וגם אם לא עשיתי בו דבר. הזמן האחר, הבוגר, בנוי מחלקים חלקים. כל התבגרות מלווה בפרידה מאותה כמוסת זמן מתוקה, המכילה משהו שאינו נמדד באופן כמותי אלא איכותי. זמן בעל איכות אינסופית, זמן שיוצר עולם שלם.

אנו מתבגרים, והופכים ליעילים יותר, אנו נכנסים למרוץ החיים, וטוב שכך, אך אחת לכמה זמן מבליח לחיינו זמן ילדי מתוק. או געגועים לאותו זמן, ואלו מאפשרים לנו לשאת ביתר קלות את אבק היום יום על השכם.

אז עולים הזיכרונות: משחקי החצר אותם שיחקנו, קלאס שציירנו בגיר על המדרכת, קפצנו בחבל ‘אחת שתיים בהפסקות שתיים’. אספנו

עטיפות של מסטיק לפי סדרות, מעניינת ביותר הייתה זו של ארצות בעולם עם הדגל ועוד כמה נתונים מעניינים, שיחקנו אג’ואים (או אם איננו ירושלים – גוגואים), וחמש אבנים, שיחקנו גומי ומשחקי כדור, גולות או בלורות ועוד משחקים רבים.

אחר הצהריים, צפינו בסדרה בהמשכים, בבית קטן בערבה, או במרקו… ויום חמישי, כשקצת גדלנו, ישבנו לצפות במשחק הכדורסל. המרחב היה פתוח בפנינו, והזמן היה מתמלא בפעילות מגוונת.

אולי יקומו מבין קוראי מתנגדים, ויאשימו אותי ביתר נוסטלגיה, אין זו מטרתי, איני מתרפקת על העבר , ואיני טוענת שההווה טוב פחות. יתר על כן, נראה שבמובנים רבים צעדנו שנות דור אל עולם טוב יותר. עולם בו המבוגרים שמים לבם לנפש הילד, ולא רק להישגיו. ישנם יותר דיאלוגים בין מבוגרים לילדים, החינוך היום פניו אל הילד, אל צרכיו וחלומותיו. רעיונות של מימוש עצמי, של התאמה אישית בחינוך הולכים ומתרבים.

בשנים האחרונות מוקצים משאבים רבים לבניית מרחבי למידה חדשים, השוברים את המבנה הקלאסי של הכיתה. מרחבים בהם יש מעגלים, פינות אישיות, ישנם שולחנות וכסאות וישנם גם פופים. הצבע משחק תפקיד. עבודות אישיות לפי בחירת הילד. בכלל הבחירה רבה יותר ויותר. וההתאמה למגוון האינטליגנציות נלקחת בחשבון. המורה בונה כיתה עם מרחבים שונים בתוכה, על מנת לאפשר התאמה אישית עד כמה שאפשר לכל ילד. המטרות ההומניסטיות של החינוך הפתוח מוזמנות לתוך בתי הספר השמרניים ביותר.

היינו מצפים לראות בבתי הספר חדוות למידה, סקרנות רבה יותר, מגוון תלמידים העוסקים במגוון נושאים, ולא תמיד הדבר כך, משהו מפריע למהלך זה להשפיע, משהו מרכזי חסר. מימד ‘הזמן הילדי’ לא זמין לרבים מהילדים והנוער.