כאשר יצאנו למסע הדגשנו כי ההליכה המשותפת אל התוצר היא מפתח למוטיבציה של הלומדים. כאשר מתאימים את התוצר לשותפים במסע (תלמידים ושותפים נוספים) הוא  משמש כמגדלור אליו האוניות מתכנסות, כפסגה אליה כדאי ושווה לטפס. האתגר המשותף שבטיפוס, המטרה הברורה, הכישורים אותם לומדים בדרך, הנוף שרואים כשמגיעים לפסגה, הופכים את תוצר המשותף לאמצעי המאפשר לתלמידים עם כישורים שונים לצעוד בדרך המשותפת והמגלה ביחיד ובחבורה כוחות שונים ומגוונים.

כשהתקדמנו במסע ראינו עד כמה השותפות משמעותית, ראינו כי המסע יוצר שותפויות חדשות ומעניינות, בין כל המשתתפים ובינם לסביבתם. כאשר מתחילים ללכת אל היעד מגלים כי לא ניתן להגיע אליו לבד, ומגלים שהצעידה המשותפת מעניינת יותר. מגלים כי לאנשים עם כישורים שונים יש תפקידים שונים. הבנו כי שותפות היא בראש ובראשונה שותפות שלנו המורים עם התלמידים, ואחר כך שותפות בינם לבין עצמם ולבסוף היא נפתחת החוצה, היצירה המשותפת רותמת אנשים בכל גיל בכל שלב בחיים, היצירה המשותפת שוברת את קירות הכיתה ואת קירות בית הספר ומצדיקה תעוזה וחיבורים שלא היינו מעלים על דעתנו.

ומכיוון שכך נוכחנו לדעת כי שותפות תלויה בבחירה. אם רוצים ללכת ביחד חייבים לתת לשותפים שלנו במסע את ההזדמנות לחשוב אתנו על המסע, לבחור את הדרך שלהם, לבחור איך עושים ולבחור מה עושים. כל גיל והבחירה המתאימה עבורו. תנאי לשותפות הוא בחירה והכרה אמיתית בחירות הרצון של כל השותפים.

כשהתחלנו לתכנן את המסע בפועל, גילינו כי רק כאשר אנו הולכים במסע דרך ארצות לא נודעות, הוא הופך ממסלול צפוי מראש, למסע שיש בו סקרנות ובחירה ומקום לכל צועד. ארצות לא נודעות הם אזורים במסע בהם  המורה והתלמידים נמצאים ביחד בעמדה של סקרנות כלפי העולם וכלפי המעשה החינוכי-לימודי. לפעמים הארצות הלא נודעות הן התעניינות אמיתית בעולם של התלמיד, במחשבות שלו על מה שלמדנו, בעמדה המשפחתית שלו ביחס לסוגייה הנלמדת. לפעמים הן אזור שאנו מגדירים בתוך “חומר” הלימודים שיש בו מקום לשיטוט לטעיה וליוזמה. יש תלמידים שנכוון אותם לארצות הלא-נודעות, נראה להם את השער ונלווה אותם בטיול ויש כאלו שפשוט נתיר את אסוריהם והם יוליכו אותנו הלאה מעבר למה שיכולנו לדמיין.

כשעצרנו להפסקה באמצע הדרך כדי לחשוב לאן הגענו ולאן אנו הולכים, גילנו כי המשוב וההערכה, נקודות הכאב של תלמידים ומורים כאחד הן אוצר של אור ריפוי ותקווה. גילנו שכאשר המשוב הוא דיאלוגי ותהליכי משתנה הדינמיקה בין המורה לתלמיד, ומשתנה הדרך כולה. משוב דיאלוגי תהליכי הוא משוב שבו יש שיח על  המטרות המשותפות ועל הדרך להגיע אליהן, הוא מתרחש במהלך הדרך ולא בסופה, ותפקידו לסייע לכל השותפים בצעידה אל היעד. במקום משוב סמכותי שיפוטי, אנו מציעים התבוננות משותפת שיש בה הושטת יד לעזרה ולא חריצת דין. במצב זה כל השותפים במסע מוזמנים למשוב והערכה שהיא חשיבה משותפת על היעדים והדרכים להגיע אליהם. כאשר מצליחים ליצור משוב דיאלוגי-תהליכי מגלים כי המשוב הוא הזמנה לקשר ולא לפרידה, לעבודה משותפת ולא לעוינות, לסקרנות ולאכפתיות.

כשעבדנו על אירוע הסיום גילנו כי המפה והנראות הם המשוב הראשון שלנו לעצמנו על המסע שאנחנו מכינים והם השער לדיאלוג ביננו לכל השותפים במסע. המפה היא הצהרה על המסע, וככזו היא המשוב הראשון שלנו לעשייה החינוכית שלנו. כאשר אנחנו רואים את המפה אנחנו רואים במבט אחד את הכל – ומיד יודעים איפה אנחנו, לאן אנחנו הולכים ומה צריך לעשות. אנו מבינים מה יש במסע ומה חסר בו – ומה מיותר. המפה מסייעת לנו להבין איך הדרך שלנו נראית. כאשר המפה לא ברורה או לא מובנת אנחנו רואים זאת בעינינו ובעיני התלמידים והשותפים ומתכננים מחדש את הדרך.

ולבסוף דבר מה חדש שלמדנו במסע הלמידה השני: כאשר יצאנו למסעות למידה, במרכז המסע עמדה מילה אחת “חירות” –  כיציאה לחירות, החירות ללמוד ולבחור ולעשות. סביבה כמו לוויינים הסתדרו שאר המילים, ובמסע השני גילנו כי במרכז המסע נמצאת המילה ריפוי, וכי מה שאנחנו מחפשים הוא לתת למורים ולתלמידים הזדמנות לרפא את התלמידאוּת והמוֹרוּת שלהם. לצאת מהתבניות הנוקשות אל החסד שבקשר החי בין אנשים מבוגרים, אנשים צעירים, חכמת הדורות והזמן המיטיב.