ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
הגדות של פסח נשלפות מהמדף האחורי, אבק מוסר מעל סיפור הבית בחורים ובסדקים. שולחן ערוך, רטט שפתיים והפה –
סח.
יותר מכל סממן אחר, ליל הסדר הוא בעיקר, “ליל הספר”. חגיגה מלכותית של “מגיד” ארוך, מזון רוחני לכל דכפין. אחת בשנה.
עבורנו, תלמידים כמורים, כל יום הוא אוסף של מלל ודברים. צועדים בוקר, בוקר אל “בית הספר”.
האמנם?
הספר אכן נוכח, אולי נוכח מדי… אך הסיפור? היש לו בית? מהו מקומו בין כותלי הכיתה שלנו?
כמה סיפורים סיפרנו השנה? כתה כתבנו? אל אילו מחוזות הפליג הדימיון שלנו? באילו עמלקים נלחמנו? מתי התלוננו ומתי דווקא חשנו נישאים על כנפי נשרים?
ייתכן ולכל תלמיד נָרָטִיב אחר על אותו מסע שפסענו בו יחד. יהיה מרתק לגלות.
וברמת הפרט, יש לשאול:
מה הזמן מספר לי על עצמי כמורה? באיזה פרק בסיפור חייה נמצאת התלמידה השעונה על אדן החלון במבט מזוגג אל האופק שלה? מתי חל ה”טוויסט בעלילה” של התלמיד שגילה כי יש לו רצון?
לאט, לאט. קמעא, קמעא.
לא “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”. סיפור אינו סרט הוליוודי.
לסיפור מסע משלו.
אפילו סיפורו של “עם הספר” מתחיל בגמגום צולע:
ללא מילים. אנחות חסרות שפה. זעקות צירי הלחץ.
אף מנהיג האומה מעיד על עצמו בענווה :
גם, גם, גם. משה רבינו, מוסר התורה, משורר שירת האזינו – מרגיש מגמגם.
והנה. כעבור עשר מכות, כעשרת הדיברות וכעשרת המאמרות, כעבור הליכה במדבר המדבר, כעבור סיפור,
גאולת הדיבור:
(ע”פ הנתיבות שלום, הר’ מסלונים).
אז…
איך מגיעים לשם? כיצד מממירים קוצר רוח בכנפי רוח? יום, יום חד גוני בסיפור מלא הוד וצבע.
נדמה לי שקודם כל, יש לחפש. לתהות. מהו סיפור ומה כוחו? כפי שעשתה המורה זלדה:
וממנה אפשר גם לקבל מענה:
(מתוך: “ציפור אחוזת קסם”- ‘רצונו של התינוק בסיפור’, עמ’ 128)
ובאופן מעשי:
לארוג סיפור במערך שיעור במפגש בוקר, בסיפור אישי של תלמיד/ה.
החינוך האנתרופוסופי (שיטת וולדורף), דוגל בין השאר בחיבור תלמידיו לסיפורים, שירים ודקלומים שהם חלק בלתי נפרד מחויית הלמידה היומיומית של התלמיד. תוכנית הלימודים בכל גיל ובכל תקופת לימוד מורכבת מסיפורים מותאמי שלב התפתחות, בפתיחה ובסוף כל יום.
חכמה בגויים תאמין, אך עדיין שורשי תפיסה זו, הם לב החינוך היהודי. בין כל מדרשי ההלכה בגמרא מופיעים כיהלומים מדרשי האגדה. התורה גדושה בסיפורים שהפכו אותה לרב מכר שאין שני לו.
מדוע המרנו את כבודו המתבקש של הסיפור במדדים ומספרים? מדוע סיפור מקוטלג אצלינו לכיתות לגילאי הגן ולכיתות היסוד? ר’ נחמן לא כתב סיפורי מעשיות לילדים…
מסביר הרב יונתן זקס, (פרשת בא), בשם המחבר האמריקני ברוס פיילר כי “הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לספר סיפור משפחתי חזק”.
שמא כולנו התינוק של זלדה הרוצה בסיפור? פעמים נדמה כי אנו בכלל ‘תינוקות שנשבו’ במלתעות השגרה חסרת המעוף והדימיון.
ואולי לסיפור אין גיל?
לימדונו חז”ל: ואפילו “כולנו חכמים, כולנו נבונים” מצווה עלינו ללמוד לספר סיפור, ללמוד להקשיב לו. להיות סיפור.
בואו נספר סיפור. מסגרת בתוך מסגרת. מעגל בתוך מעגל. אני. חברי, כיתתי, השכבה, בית הספר שאנו, הקהילה, האומה… ואחד אלוקינו שבשמים ובארץ. לכל מעגל יש עלילה מרתקת. על כל כיתה אפשר לכתוב ‘פרקי שירה’ , יאיר מה הוא אומר? מיכל, מה היא אומרת?
חג הדיבור וההגדה בפתח.
אז מהו הסיפור שלך?
מעוניינים בתיאום פגישה, הזמנת חומרים, ליווי לבית הספר, או כל שאלה אחרת, אנא פנו אלינו כאן ואחד מנציגינו יחזור אליכם בהקדם.
לב לדעת – המכללה האקדמית הרצוג, אלון שבות 90433
[email protected]
לקבלת עידכונים שוטפים
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא