רשמים מיום הולדתו השמונים של הרב אהרן ליכטנשטיין. על קשר של חיים עם התורה ועל טעמו של העולם הבא בעולם הזה.
לפני כחודש, בראש חודש סיוון, ציינה ישיבת הר עציון ברוב עם, את יום הולדתו השמונים של הרב ליכטנשטיין.
אני עדיין מתבשמת מניחוח שעות אלו.
בוקרו של אותו יום הזכיר לי רצונות פנימיים ועמוקים, רצונות הנשחקים ומתקהים בשגרת היום יום.
כן, אני יודעת ומכירה את רצוני לחיים אמיתיים.
אך מהם החיים האמיתיים? מהם החיים הטובים? מהי הדרך שמעניקה נצח? שמטעימה אותי בטעמו של העולם הבא, גם בעולם הזה?
לעיתים אני מבקשת חיים נטולי יומרה, חיים שקטים, אני מבקשת את השיר הפשוט של הלחם. שם נדמה לי אמצא את אלי.
לעיתים , אני בצד השני, אני מבקשת יותר, אני חשה צמא גדול, ומים רבים לא יוכלו להרוות את צמאוני לאל חי.
ובין לבין, אני יודעת שאני לא יודעת ואני מחפשת, ומבקשת את דרכי.
אולם אני יודעת שהרצון לחיים של אמת, הכמיהה לאל חי הם פס הקול של חיי.
השינויים לאורך החיים הם בעוצמה בו מתדפק הרצון בחלוני, העוצמה בה הכמיהה מפעמת בי, ובהנעה שלי, למול דפיקות ופעימות אלו.
בוקרו של אותו היום, בו חגגו את יום הולדתו של הרב ליכטנשטיין היה עבורי זריקת רצון מרוכזת. כמו הוזרק לדמי חומר מעיר, ומאיר.
מה היה שם שהעיר אותי? שהעיר את רצוני? שהזכיר לי את עצמי?
האם היו אלו קנה המידה האחרים, שבהם חי הרב ליכטנשטיין? גם.
האם הדרישה האין סופית מעצמו בכול תחומי ומעגלי החיים, עם הוריו, עם ילדיו, איתם למד, שיחק, בילה, עם רעייתו שהעידה שהשקיע בכול דבר וגם בזוגיות, עם תלמידיו, בלימודו? גם.
האם היכולת להעמיק ראות, דרך משקפיים של תורה תוך צחצוח תמידי של הזגוגיות, ושמירה על ניקיונן ושקיפותן? גם
האם זה רוחב הדעת של אדם הלומד תורה, ומתעשר ומעשיר את דרכו ולימודו בלימודי חול, ספרות, פילוסופיה ועוד? גם
האם זו ההקפדה על שמירת קשר עם המציאות, עם שימת לב לשינויים המתרחשים, על שינויי הטבעים, על שינויים במצב הרוח הנושבת בעולם, ההקשבה להם והחדשנות בשעה שכך נצרך, וכך מתאים ונכון, והשמרנות בשעות שכך נכון? גם.
האם זו הענווה הגדולה, והתחושה כי ‘לכך נוצרת’ העולה מכול פועלו? ודאי, אך לא רק.
יכולתי להמשיך ולמנות עוד ועוד אך נראה לי שלא היה פרט כזה או אחר אלא היה זה המכלול , או נכון יותר המחול.
ככל שעבר הזמן הבנתי שאני במופע מחול יחיד ומיוחד, בו רוקדים הרב ליכטנשטיין והתורה. והריקוד עדין.
ומדויק.
ריקוד בו גדלים הרוקדים, הרב ליכטנשטיין, והתורה. הוא שמח בה, ויורשה לי לומר גם היא שמחה בו.
ריקוד בו רגלי המרקדים נוגעות לא נוגעות באדמה, ובו זמנית גם הנוכחים וצופים בריקוד, מתגבהים. תלמידים רבים, הם ונשותיהם.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא