א. “וכאשר תקום מן הספר”

אחת ההדרכות המופיעות באגרת הרמב”ן נוגעת לרגע סיום הלימוד. “וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקימו”. החיפוש לאחר הקימה מן הספר מבקש ממד קיומי, הורדת המוחין של הלימוד למידות ולמעשה, מימוש והפנמה.
במהותו חיפוש זה מבקש שהלימוד לא יהיה רק אינטלקטואלי או “קיום מצוות תלמוד תורה”, אלא משהו שיותיר את רישומו על חיי הלומד, ומניה וביה, חיים שיופרו ויתפתחו מתוך ולאור לימוד התורה.

נשים לב – הרמב”ן לא מסתפק באמירה המפורסמת של חז”ל “הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהאור שבה מחזירן למוטב” במובנה הפשוט. לימוד התורה ודאי שפועל על האדם פעולה סגולית ועמוקה, יוצר שפה ומחדיר קדושה, ועל כך לית מאן דפליג. הרמב”ן קורא לבחינה אחרת, בחינה שדורשת תרגום של שפת הלימוד והתורה לשפת החיים והקיום.
אין כאן גם הסתפקות בכך שלימוד התורה מחדד את המח ומפתח “שכל של תורה”. ייתכן ושכל זה יוכל להכריע נכונה בשאלות שממשמשות ובאות בפני הלומד אך החיפוש הוא אחרי קיום.

כמובן שמציאת נפק”מ הלכתית בסוגיות לחיי הלומד היא פן ראשוני ומתבקש של עצת הרמב”ן. המסיים לימוד בסוגיית כבוד אב ואם במסכת קידושין ידע אל נכון כיצד להתייחס להוריו, כיצד לקוראם, היכן לשבת וכו’.
אך ברמה גבוהה יותר, לימוד הסוגיה יעניק למצוות כיבוד ההורים שלו נופך משמעותי נוסף, כשידע את ההגדרות וההבחנות, יספוג מהסיפורים ומהאגדתות ויעצים את תחושתו על רקע יחסי המצווה עם מצוות אביו עליו.

החיפוש באשר למדתי אם יש בו דבר שאוכל לקיימו נשען על הנחה כי הספר (שזה עתה קמתי ממנו) אומר דבר שאוכל לקיימו. בנוסף, דברי הרמב”ן מניחים כי דבר זה איננו מובן מאליו. יש צורך בחיפוש אחריו, בהתבוננות בספר ובעצמי, בחשיפת רבדים שעד כה היו נסתרים, בהקשבה ובתשומת לב, על מנת לשמוע את אותה הבטחה למשמעות קיומית של הלימוד, הבטחה שיש לקיימה.

הדברים שנאמרו לעיל נכונים על אחת כמה וכמה בלימודה של הגמרא. לימוד הגמרא במהותו הוא חיפוש אחרי דברים שאוכל לקיימם, ללכת איתם (מעבר ל”הלכה” גרידא). הסוגיא “אזלא”, היא בעצמה הולכת, “דברי תורה פרים ורבים כנטיעה”, ואני כלומד הניצב מול הגמרא יכול להיות חלק מהמשחק, שותף ליצירה רק אם משהו מכל הלימוד נגע בי, הותיר את רישומו עליי, עבר מהיד לפה, ומפה לאוזן, ומהאוזן ללב, ומשם הוזרם לכל גופי ורוחי.

תכליתה של “עבודה רוחנית” בלימוד הגמרא הוא לנסות ולמשש את הדבר שאוכל לקיימו. לזקקו, להעמידו לפניי, לחוות אותו, להפנים אותו, לארוז אותו ולקחת אותו איתי הלאה. לקיימו ולהקימו כשאני עצמי קמתי מן הספר, ולא להשאירו שם כשאני מתרחק מהלימוד. כמובן שסודו של הלימוד לא בהכרח נגיש לי, ודברי תורה עשירים במקום אחד. חשוב והכרחי לא לקום מן הספר, לחפש הדבר שאוכל לקיימו ולחשוב ש”זה הדבר”. תוכו של הלימוד לעולם נסתר הוא ו”עמוק עמוק מי ימצאנו”.

הכתוב להלן הוא פרי ראשוני של מחשבות והרגשות, אין כאן משנה, ודאי שהיא איננה סדורה (או ברורה). זהו ניסיון רזה להציג קווים ועיגולים ראשונים לדמותה של העבודה הרוחנית הנ”ל. ישמע חכם ויוסיף לקח.

ב. תנאים מאפשרים

קשה לנקוב ולהגדיר בדיוק את התנאים המאפשרים עבודה רוחנית משמעותית בעקבות לימוד בכלל ולימוד גמרא בפרט. יחד עם זאת אמון בגמרא כנושאת אותות ואורות חיים הוא אחד הבסיסים של העבודה הרוחנית. בן זוגו הוא האמון בעצמי וביכולתי להגיד ולחוות לימוד גמרא, ולהוליכו איתי. לצד האמון נדרשת הקשבה (לגמרא, לעצמי, לחבריי). עבודה רוחנית יכולה להתבצע כמובן ביחיד, אך ברוב עם הדרת מלך, וערכם של הצוותא והחברותא איננו רק בלימוד אלא גם בקימה ממנו. זמן בשפע, מרחב נכון ואוירה טובה מכניסים את האדם לעולם העבודה הרוחני. הסבר על תכלית ומהות הדבר יכול גם הוא לרכך גרם קשה. המוכנות לעבוד עבודה רוחנית (שאיננה קלה תמיד מעבודה פיזית או שכלית) היא הנחת עבודה. מנחה לעבודה נדרש בד”כ. סגולותיו הן ביכולת להגדיר את הנושא, לדייק בשאלות, לכוון באסיף, להוביל בלי לכפות, להאמין בשותפיו לעבודה ובעצמו ועוד כמה שאכמ”ל. מומלץ לבקש מהנוכחים לכתוב את אשר על ליבם, אך כמובן אין זה הכרחי. ניתן לשלב אלמנטים סדנאיים קלאסיים (שיקוף, עבודה בזוגות, מחיאות כפיים, ניגון, כתיבה יוצרת וכן על זה הדרך), הכל צפוי והרשות נתונה.

ג. מבנה?

קשה לדבר על מבנה של עבודה רוחנית, אך באופן גס יש לפתוח בהגדרת הנושא, אולי בריענון הלימוד (חזרה קצרה על הסוגיה), אולי בהדגשת כיוון מסויים בה. ייתכן ולימוד של מקור שטרם נלמד כפתיחה לסוגיה יכול להוות התנעה ראויה לעבודה שכזו.
השלב הבא הוא ההתבוננות פנימה של העובדים – כ”א בעצמו, כאמור, עדיף לאפשר כתיבה. לאחר מכן סבב או הצגת דברים על פי רצון המשתתפים, ומכאן הדרך פתוחה לדיון, שאלות ותשובות, שיקוף וכיו”ב. סיכום העבודה יכול לכלול רפלקסיה על הנעשה מסוגים שונים ולא כאן המקום לפרט.

ד. סוגי עבודה ושאלות מתאימות

העבודה הרוחנית דורשת יצירתיות ודמיון מצד המנחה, אך בכל זאת כמה סוגים נפוצים ואפשריים, ללא סדר חשיבות או מבנה פנימי:

ראשית, ישנה העבודה על חווית הסוגיה. המטרה היא לחבר את עולם (ושפת) הרגשות שלי לעולם הלימוד. “מה חשת בזמן קריאת הסוגיה”? או “אילו רגשות מתעוררים בך למשמע דברי רב חסדא”? , “מה אתה מרגיש כרגע, עם סיום הלימוד”?
גם שאלות ממוקדות יותר יכולות למשוך לכיוון זה – “מה הפתיע אותך בסוגיה”?, “מה מפריע לך בסוגיה”? , “מה שימח אותך בלימוד”? וכו’.
שאלות כאלו ואחרות פותחות צוהר להרגשה של הסוגיה, לא רק למחשבה עליה, ומהן ניתן יהיה להפליג הלאה, על מעבר לספר.

שנית, ניתן לעבוד על הזדהות עם הסוגיה – “עם מה בסוגיה אתה מזדהה”? , “איזה פן בסוגיה אתה מזהה בעצמך”?. ברמה גבוהה יותר ניתן לחפש הזדהות עם דמות בסוגיה (“עם מי בסוגיה אתה מזדהה”? מי בסוגיה נגע בך”? “הותיר את רישומו עליך”?). הדמויות בסוגיה מתחילות בתנאים והאמוראים, עוברות דרך הראשונים, האחרונים, הפוסקים, ויכולות לכלול גם את “ההוא גברא” המופיע בסוגיה, את השור שנגח, את העבד ששוחרר, ואפילו את ילדיו (שאינם מוזכרים בכלל בסוגיה). החיפוש אחרי הזדהות עם דמות בסוגיה הופך את הסוגיה ואת הדוברים בה לבעלי אישיות, פנים, שם, מראה ורגש. מכאן היכולת להזדהות איתם, ובמובלע גם לקחת משהו מהם לתוך חיי בהמשך. צעד נוסף ומתקדם הוא לבקש מהעובדים לכתוב משהו בשמה של אותה הדמות, מושא ההזדהות.
העבודה דרך הדמויות יכולה ללבוש צורה גם של מפגש – “עם איזו דמות בסוגיה היית רוצה להיפגש”? “מה היית שואל אותה”? (ואולי גם – “מה אתה חושב שהיתה תשובתה”?)
בנוסף, בת הדודה של העבודה על ההזדהות היא העבודה על חוסר ההזדהות –” איזו דמות הותירה אותך בקושי” “את מי אינך מבין בסוגיה”?

שלישית, יש אפשרות לעבוד עבודה על היוצא מהסוגיה. כאן נדרש המנחה לבחור בעצמו את ה’יוצא מהסוגיה’ (בין אם מדובר בעיקרון אחד שהוא שומע בסוגיה, ובין אם במורכבות כפולת או רבת פנים הצומחת מתוך סוגיית הגמרא). לאחר הבחירה, השאלה הפותחת תיקח את העקרונות ותבחן אותם בחיי העובדים, למשל – “מתי בחייך אירע לך מקרה ש…” (ההשלמה לא תהיה של המקרה הפשטני כמות שהוא בסוגיה אלא של העיקרון העולה ממנה כנ”ל). “איפה בחייך מתבטאת הדילמה של ….”.

(רביעית, וזו אינטרפרטציה של השלישית, קיימת העבודה הישירה על היוצא מהסוגיה. בקבוצות מסויימות ובסוגיות מסויימות יש בכך יותר תועלת, למרות הישירות. “באיזה דילמה בחייך נראה לך שתיזכר בעיקרון של…” , “מה תעשה”?. “למה מדריכה אותך הגמרא במקרה זה”?)

חמישית, ישנה העבודה על היכנסות פנימה. “דמיין את עצמך ליד השור שנגח את הפרה. מה אתה עושה”. “הוסף שורה/ מקרה/ מסקנה לסוגיה”. ” עבודה זו טובה לא רק עם סיום הסוגיה אלא גם תוך כדי הלימוד היא יכולה לחולל פלאות.

ה. אזהרות

כמובן שלית כל ליבא סביל דא, ולא כולם מכוונים, מאמינים ומפולשים לעבודה מסוג זה. יש להיזהר לא להרבות בעבודה שכזו ולא לשעמם. שיעמום רוחני הוא קשה יותר משיעמום אינטלקטואלי. אסור להיות דוגמטי עם השאלות (המופיעות מעלה ומטה במסמך זה) אלא לראות בהן דוגמאות וכיוונים. חשוב להדגיש את היחס של העבודה הזו ללימוד הגמרא (יגדיר אותו כל אחד כהבנתו), לכוון את השאלות והדיון כך שיהיה ברור שהדברים עולים מהלימוד, שהלימוד חשוב ומהווה תשתית לקום ממנה, ולא משקולות מיותרות ח”ו לרוח. צריך להיזהר מאמירות לא מכבדות כלפי תנאים/ אמוראים או ראשונים וכו’, אמירות שעלולות לצוץ עם הדיבור על הזדהות וכו’. ציניות, הודעות SMS ומריחת זמן מוציאים את האדם מהעולם של העבודה הרוחנית.

ו. הדגמה בסוגיית “עביד איניש דינא לנפשיה”

את האפשרויות הכלליות שהוצגו לעלי ניתן להחיל בקלות על כל סוגיה בכלל, ועל סוגיית “עביד איניש” בפרט. “מה הרגשת”, “עם מי הזדהית”, “את מי היית רוצה לפגוש” וכיו”ב, מתאימים פה באופן נפלא.

אם ניקח את העבודה על היוצא מהסוגיה, ניתן לסרטט כמה אופציות, שוב, כדוגמה בלבד.
1. אלימות – הסוגיה בוחנת את הלגיטימציה של שימוש בכח על ידי אדם כלפי משנהו, ובוחנת את המניעים והמקרים בהם הדבר מותר. אם נשמע מהסוגיה (או מחלק מהאחרונים) אמירה המתירה אלימות פרטית (בהגבלות מסויימות) ניתן לעבוד על נקודה זו – “האם בחייך נהגת באלימות כלפי מישהו”? (האם אתה מצטער? האם יש מחיר לדבר זה? ) או “האם אירע לך שרצית להכות אדם אחר”? (למה לא היכית? מה אתה מרגיש ביחס לזה כעת?) בזהירות נשאל “האם היכו אותך בעבר”? (האם הדבר היה מוצדק? איך הרגשת? איך הרגיש המכה?). כאמור לעיל, יש מקום לשקול שאלה מסוג “אם היית פוגש את רב יהודה, מה היית אומר לו”? או “מה הוא היה אומר לך” וכן על זה הדרך.

2. כיוון נוסף העולה בסוגיה הוא המשמעות של הדין כדבר שלא בהכרח נמצא בבית הדין אלא יש צד בו שנמצא בידי כל אדם (נעשתה ידה כשליח בי”ד וראו באחרונים וכו’). על ציר זה ניתן לשאול “מתי בחייך עשית דין”? (כיצד הרגשת? ) “האם מישהו שפט אותך שלא בצדק”? באיזו סמכות? ומכיוון אחר – “נסה לחשוב על מקרה בו לפני לימוד הסוגיה היית נמנע מלקיחת החוק לידיים וכעת לא תהסס לעשות זאת” (שאלה קצת ארוכה ומורכבת, אבל אני מקווה שאתם מבינים את הרעיון)

3. הצעה נוספת – הסוגיה מעמידה באחד ממוקדיה את המתח שבין המערכת והחוק הכללי לבין האמירה האישית, הצודקת. “היכן הרגשת פעם שהחוק / מערכת עומד מול הצדק האישי” ? מה עשית? איך הרגשת? (מהצד של המערכת או מהצד של הצדק האישי).