הקדמה
בעשר השנים האחרונות רכש מקצוע התרפיה במוזיקה מקום חשוב במסגרות רפואיות, טיפוליות וחינוכיות. תרפיסטים במוזיקה עובדים במסגרות של החינוך המיוחד, בכיתות משולבות ובמסגרות החינוך הרגיל (כיתות קטנות, ילדים בעייתיים בכיתות רגילות). האוכלוסיות שעובדים עמן במסגרות אלה כוללות ילדים בגילאי 20-4 עם הפרעות התפתחותיות (), אוטיזם, פיגור, ליקויי למידה, הפרעות קשב וריכוז, הפרעות תפקודיות, בעיות נפשיות; ילדים עם נכויות ומומים (עיוורון, חירשות, שיתוק מוחין), ילדים עם תסמונות מיוחדות (תסמונת ויליאמס, אספרגר, ראט ועוד), ילדים חולים המאושפזים בבית חולים, ילדים החולים במחלות סופניות, ילדים הנמצאים במשבר ומתקשים לתפקד בעקבות מוות, גירושין, סמים, ניצול מיני, בעיות כלכליות במשפחה ובעיות בריאות וילדים מחוננים. מטרת מאמר זה היא לאפשר לקהל המורים למוזיקה ולכל אלה המעורבים בחינוך המוזיקלי בארץ להכיר את המקצוע ולתהות מעט יותר על קנקנו. מאמר זה מאפשר הצצה אל תוך חדר הטיפול במוזיקה, חדר סגור ודיסקרטי בדרך כלל, ובכך אני מקווה להסיר את ערפל המסתורין שאופף אותו לעתים ולהגביר את המודעות למהות הטיפול ולמטרותיו.

תרפיה במוזיקה – מה זה?
תרפיה במוזיקה היא תהליך שבו התרפיסט יוצר קשר מכוון עם מטופל – אדם שבא לקבל עזרה מקצועית בשל הפרעות, בעיות, מצבי מצוקה או משברים – בין שהם פיזיים ובין שהם נפשיים, שכליים, התנהגותיים, חברתייים, תקשורתיים או רוחניים.
הקשר נרקם באמצעות מוזיקה ומילים. מטרת הטיפול היא לשנות סימפטומים פתולוגיים, דפוסי חשיבה והתנהגות הרסניים ולחזק צמיחה והתפתחות אישית על מנת לממש את הפוטנציאל של אותו מטופל. המוזיקה היא אמנות המאפשרת הבעה, קשר ותקשורת אנושיים. הטיפול נשען באופן מסיבי על עשייה מוזיקלית, הכוללת שימוש במוזיקה חיה – אלתור, ביצוע, הלחנה ושירה, ושימוש במוזיקה מוקלטת – האזנה למוזיקה. השימוש במוזיקה נעשה על מנת להעמיק, להרחיב ולדרבן את התהליך הטיפולי ולהגיע לשינויים סובייקטיביים בעולם הפנימי והבין-אישי של המטופל, בהתנהגותו ובתפקודיו.
עם ילדים שאינם מילוליים, כל הטיפול נעשה במוזיקה, כמעט ללא מילים.1 התקשורת המילולית עם הילד הלא מילולי נעשית בדרך כלל באופן מוזיקלי (שירים, דיבור המדגיש אלמנטים מוזיקליים). המטרה העיקרית של המטפל היא לעזור למטופל להתקשר ישירות למוזיקה באמצעות בחירת מוזיקה מתאימה, או יצירת מוזיקה יחד עם המטופל. למוזיקה השפעה ישירה על המטופל והיא משמשת גורם עיקרי לשינוי התרפויטי. עם ילדים “מילוליים”, משתמשים במוזיקה לצד המילים.2 המוזיקה יכולה לשמש גורם עיקרי לשינוי, ויכולה גם לשמש בסיס לגירוי לדרבון לשיחה מילולית בין המטפל למטופל. נוסף לאפקט התרפויטי הישיר של המוזיקה, היא עוזרת למטופל להבין ולפתח קשרים אחרים בעלי משמעות טיפולית. הקשרים נוצרים ברמה התוך-אישית וברמה הבין-אישית.
השינויים הנעשים תוך כדי התהליך הטיפולי יכולים להיות מוזיקליים וחוץ-מוזיקליים. היות שהמטרה היא להשפיע לאו דווקא על חלקים מוזיקליים בחיי המטופל, הרי שינויים חוץ-מוזיקליים הם אינדיקטורים ברורים יותר של תרפיה מאשר השינויים המוזיקליים. השינוי חייב להיות תרפויטי בטבעו, כלומר עליו להתייחס ספציפית לבעיה שהמטופל הביא לטיפול, והוא צריך להביא את המטופל קרוב יותר למצב של בריאות (1989 ,).
התרפיסט במוזיקה צריך להיות בעל ידע ומיומנות הנדרשים כדי להגיש את העזרה המקצועית הדרושה. לשם כך עליו להיות בוגר תכנית לימודים בתרפיה במוזיקה ולקבל הכרה במעמד על-ידי האיגוד המקצועי3 והרשויות המתאימות.

שטחי טיפול עיקריים
צמיחתו של מקצוע התרפיה במוזיקה הביאה להתגבשות שלושה שטחי טיפול עיקריים: פסיכותרפיה באמצעות מוזיקה; מוזיקה ורפואה; תרפיה במוזיקה בחינוך המיוחד. אסביר בקצרה את שני השטחים הראשונים, ואת עיקר המאמר אייחד לשטח השלישי: תרפיה במוזיקה בחינוך המיוחד.
פסיכותרפיה באמצעות מוזיקה מיועדת לטפל בילדים, במתבגרים, במבוגרים ובקשישים הסובלים מבעיות רגשיות-נפשיוות. הטיפול נעשה בעיקר עם חולים פסיכיאטריים, אך גם עם אנשים בריאים הנמצאים במשבר ועם אלה הרוצים להעמיק את המודעות לקשריהם התוך-אישיים והבין-אישיים ולממש את הפוטנציאל הגלום בהם.4
בשטח הרפואה משתמשים במוזיקה למטרות הקשורות בשדה התחושתי-מוטורי (השגת שליטה מוטורית, שיווי משקל ואיזון, קואורדינציה מוטורית גסה ועדינה, שיפור הדיבור במצבי אפזיה), בשדה הפיזיולוגיה (הסדרת הנשימה, הרגעת קצב פעימות הלב וחיזוק המערכת החיסונית), בשדה הפסיכופיזיולוגיה (הפחתת כאב, הורדת רמת החרדה, ירידה במתח ועלייה ברגיעה, הגברת רמת האנרגיה והפחתת מידת העייפות) ובמכשור רפואי-מוזיקלי. הטיפול במוזיקה יכול להינתן כטיפול עיקרי בבית החולים (האזנה למוזיקה על מנת להוריד רמת חרדה ורמת כאב), או להתלוות לטיפול הרפואי כטיפול תומך (האזנה למוזיקה בשעת דיאליזה, שימוש במוזיקה לפיזיותרפיה וכדומה). האוכלוסיות המטופלות בתחום זה: נשים בהיריון ובתהליך לידה, נשים בהיריון עם סיכון גבוה, פגים, ילדים מאושפזים, חולים כרוניים, חולים גריאטריים (חולי אלצהיימר, פרקינסון וכדומה) וחולים סופניים (סרטן, איידס).5

תרפיה במוזיקה בחינוך המיוחד

מטרות הטיפול
תרפיסטים במוזיקה בחינוך המיוחד מתמקדים בעיקר בתחום הרגשי-נפשי ובתחום ההתנהגותי-חברתי. נוסף לכך הם מטפלים בנושאים הקשורים לתפיסה, לקוגניציה, לשפה ותקשורת ולפיתוח יכולות לימודיות אצל הילדים הלומדים במסגרות אלה.

מטרות הטיפול בתחום הרגשי-נפשי:
1. יצירת קשר ואמון בין המטופל לעצמו, ובינו למטפל, לחברי הקבוצה ולאנשים קרובים לו מחוץ לטיפול.
2. הגברת הרגשת השייכות והפחתת הרגשת החריגות באמצעות השתתפות בפעילות מוזיקלית וחוויה של הצלחה.
3. הגברת המוטיבציה לעשייה וללימודים.
4. הכרת העולם הפנימי והרחבתו – על מנת להגיע למודעות רגשית ואישיותית.
5. יצירת קשר עם היצירתיות הפנימית, עם עוצמה וכוח כגורמים בונים ולא הרסניים.
6. פיתוח ושיפור היכולת להביע מגוון רחב של רגשות.
7. פיתוח המודעות להימצאות רגשות קשים (כעס, עצב, כאב) ומתחים רגשיים (תסכול,
זעם), להבנת מקורם ושיפור היכולת לתעל רגשות אלה ולעדנם (סובלימציה).
8. שיפור הדימוי העצמי ויצירת הערכה עצמית חיובית.
9. שיפור הביטחון העצמי.
10. העלאת סף התסכול.
11. שיפור הארגון הפנימי – עשיית סדר במכלול הרגשי הפנימי והגעה למצב של איזון ואינטגרציה.
12. פיתוח היכולת לקחת אחריות אישית על מנת להגיע לעצמאות ולהקטין את מידת התלות
באחרים.
13. שיפור היכולת להעז, לנסות וליזום דברים חדשים.
14. פיתוח יכולת ההנאה ושמחת חיים.

מטרות הטיפול בתחום החברתי-התנהגותי:
1. הפחתת התנהגויות לא יעילות (התנהגות סטראוטיפית, קומפולסיבית, גרימת נזק עצמי ונזק לאחרים ולסביבה, התנהגות מופרעת, פרסברטיבית ואימפולסיבית).
2. שיפור השליטה העצמית.
3. פיתוח היכולת לשתף אחרים ולהתחלק אתם בתחושות וברגשות אישיים.
4. פיתוח היכולת לשיתוף פעולה עם המטפל או עם כל אדם אחר הנמצא בטיפול.
5. פיתוח מודעות לעצמי ולאחרים.
6. פיתוח רגישות לעצמי ולאחרים.
7. יצירת קשר עין.
8. פיתוח ערנות לסביבה המידית.
9. פיתוח יכולת נתינה וקבלה (אמפתיה, תמיכה, עזרה).
10. הרחבת ההבנה לגבי התפקיד שהמטופל ממלא בדינמיקה הבין-אישית ו/או הקבוצתית.
11. שיפור היכולת לתת ולקבל משוב וביקורת בונה.
12. פיתוח היכולת להנהיג ולהיות מונהג.
13. שיפור יכולת ההקשבה.

מטרות תפיסתיות בעבודה עם ילדים חריגים עוסקות בנושאים כגון הבחנה בין דמות רקע, חלק ושלם, שווה ושונה, ועוד. מטרות קוגניטיביות עוסקות בשיפור יכולת הריכוז ומיקוד הקשב, בשיפור הידע בתחומים שונים כגון קריאה, כתיבה, חשבון וידע כללי, בשינוי ושיפור תבניות חשיבה ובפיתוח ושיקום שפה ותקשורת (, , & , 1975).
חשוב לציין שהחלוקה לשטחים, לתחומים ולמטרות היא תאורטית ונועדה לצורך ארגון, הבהרה ותכנון הטיפול. בפועל, אנו רואים את האדם המטופל כשלמות אחת ועובדים על כמה תחומים ומטרות בעת ובעונה אחת, כשבכל פגישה או שלב טיפולי מתמקדים, נוסף ליעדי הטיפול, בצרכים העכשוויים ובמה שקורה “כאן ועכשיו”. ההתמקדות יכולה להיות במה שקורה בתהליך התוך-אישי של המטופל, בקשר הבין-אישי שבין המטפל והמטופל, בין המטופל למטופלים אחרים (בעבודה קבוצתית) ובין המטופל לאנשים משמעותיים בחייו.

הפניות
מי מפנה את הילד לטיפול במוזיקה? כיצד קובעים אם הילד מתאים לטיפול במוזיקה או שיש להפנותו לטיפול מסוג אחר? האם הילד מתאים לטיפול קבוצתי, או שמא יש צורך בטיפול אינדיווידואלי? בדרך כלל במסגרות החינוך הרגיל ההפניות מגיעות מפסיכולוג בית הספר, מהמורה היועצת או מההורים עצמם, אם מדובר בטיפול פרטי. הגורמים המקצועיים עורכים היכרות עם הילד, מעריכים את מצבו ומחליטים לאן להפנותו. הפניות לטיפול במוזיקה נעשות על סמך מידת המוזיקליות של הילד, אהבתו למוזיקה, סוג הבעיה או הבעיות שמהן הילד סובל, מידת התקשורת המילולית של הילד והימצאותם או אי-הימצאותם של טיפולים אחרים בבית הספר (טיפול באמנות פלסטית, טיפול בתנועה, דרמה, תרפיה, ביבליותרפיה). במסגרות החינוך המיוחד העבודה היא קבוצתית ופרטנית. הקבוצות צריכות להיות קטנות והומוגניות עד כמה שאפשר. טיפול פרטני הוא חשוב ביותר, שכן יש ילדים שזקוקים למלוא תשומת הלב. בעבודה פרטנית אפשר לטפל בנושאים שאין להם מקום במסגרת קבוצתית באופן מעמיק יותר.
מטפלים במוזיקה עורכים אבחונים בשלב ההיכרות עם הילד. מטרת האבחונים למיניהם היא השגת מידע שיעזור לתרפיסט לקבוע את מידת התאמתו של המטופל לטיפול במוזיקה, להבין את צרכיו של המטופל, להבין מהם כוחותיו וחולשותיו העכשוויים של המטופל בתחום הקוגנטיבי, החברתי, המוטורי, הנפשי והתקשורתי ולהחליט על סוג הטיפול, על דרכי הטיפול ומטרותיו. לעתים נעשה האבחון כחלק ממערך אבחונים המתקיימים במסגרת פסיכיאטרית, בית ספרית או מוסדית, ואין לו המשך בטיפול במוזיקה.
לפני שניכנס לתוך חדר הטיפול, הבה ונראה מהי המשמעות הפסיכולוגית של האלמנטים המוזיקליים שאנו משתמשים בהם.

המשמעות הפסיכולוגית של האלמנטים המוזיקליים
לאלמנטים המוזיקליים השונים יש, נוסף למשמעות המוזיקלית, גם משמעות סימבולית המאפשרת למטפל ולמטופל הבנה פסיכולוגית של הקשרים התוך-אישיים והבין-אישיים של המטופל.
קצב הוא מונח כולל לכל דרכי הארגון ביחס לזמן: המפעם, המשקל והמקצב. הקצב הוא מהות קיומנו. כל ההוויה הביולוגית שלנו מבוססת על קצב: הן פעולות לא רצוניות כמו דופק הלב, הנשימה, והן פעולות רצוניות כמו הליכה, ריצה ודיבור. קצב מכיל מטען רגשי, וכל הגוף מגיב לפעימות שלו ( 1967). בראייה פסיכואנליטית, האלמנטים הקצביים מוציאים לפועל אנרגיה אינסטינקטואלית ודחפים מחד גיסא, ומארגנים, תומכים ושולטים בדחפים מאידך גיסא. פעמה היא חלוקת הזמן ליחידות שוות. הפעמה נותנת הרגשת איזון, ארגון, ביטחון, יציבות וידיעה מה יהיה, ומבטיחה שהכוחות האינסטינקטואליים לא יציפו או ייעלמו. משקל הוא ארגון הפעמות בקבוצות בעלות מספר קבוע של פעמות. המשקל מהווה קרקע שמחזיקה את הדחפים תומכת ושולטת בהם.
מהירות מניעה את הצלילים לרמות אנרגיה שונות. מהירות גדולה מגבירה פעילות ודחפים ויכולה להביא לידי הרגשה של אקסטזה ואיבוד שליטה. מהירות קטנה מאיטה פעילות ודחפים, משקיטה את הגוף ויכולה להביא לידי תחושה של שליטה ואיפוק. האטה גוברת והולכת של הצלילים יכולה להביא את המאזין למצב של היפנוזה ואיבוד שליטה.
מנגינה היא “שורה של צלילים הבאים זה אחר זה בגוון של גובה ושל ריתמוס עדי הגיעם להשלמת יחידה במסגרת חד קווית” (רבינא, תש”ך, עמ’ 85). במוסיקה המערבית, המנגינה נוצרת מסולמות וממודוסים.
הסולם הוא שורת צלילים עולים או יורדים שבאים זה אחר זה במרווחים קבועים. כל סולם מורכב מטונים וממרווחים שנבחרו באופן ספציפי ואשר מהם נוצרת המנגינה. המנגינה מביעה רגשות, תחושות, הלכי רוח ומצב רוח. כשהמטופל מאלתר מנגינה הנשארת במסגרת הסולם ומאופיינת בקצב, במהירות ובעוצמה שאינם משתנים, ברצונו על פי רוב להביע הרגשה מסוימת שאינה משתנה; כשהמטופל מאלתר מנגינה היוצאת ממסגרת הסולם ומלווה בשינויים בעוצמה ובמהירות, ייתכן שהדבר מעיד על מתן ביטוי לרגשות אחרים; כשמטופל מאלתר מנגינה שאינה משתנה והיא חוזרת על עצמה אין-ספור פעמים, אפשר להבין זאת כמחסום הגנתי שאינו מאפשר להתנסות במעבר לרגש אחר; כשהמטופל מנגן מנגינה שמשתנה כל הזמן ועוברת מסולם אחד למשנהו וחוזר חלילה, הדבר יכול להעיד על חוסר יציבות רגשית או על אי-יכולת לבטא רגש באופן מעוצב ומאורגן ( 1987).
הרמוניה היא התאמת צלילים, התמזגות טונים בודדים לתצליל (אקורד). להרמוניה תפקיד מרכזי. היא האחראית ליצירת המתח והפורקן על ידי היווצרותם של קונסוננסים ודיסוננסים. כליווי למנגינה, ההרמוניה חושפת עמדות, יחס וערכים לגבי המובע במנגינה. ההרמוניה יכולה לעגן בתוכה את הרגש, או יכולה לדחוף ולהניע את המנגינה לחקור רגשות אחרים. כשההרמוניה מהירה, היא נותנת למנגינה הרגשת דחיפות והשראה לפעולה. כשהיא איטית, היא מרגיעה ומביאה לידי התבוננות.
עוצמה מתקשרת להתפשטות תנודות הצלילים ומסמלת כוח, שליטה ולעתים גם מחויבות. מידת העוצמה מייצגת את כמות האנרגיה המושקעת באלתור, ומראה את גודל הרגש לגבי אובייקט מסוים. למוזיקה בעלת עוצמה חזקה יש כוח סוחף שאי-אפשר להתעלם ממנו. כוח סוחף זה יכול להעניק למטופל תחושה של הגנה מצד אחד, אך יכול גם לתת הרגשה של התפרקות ושל קטנות וחוסר אונים מצד אחר.
נוסף לאלמנטים המוזיקליים, יש חשיבות רבה גם לאלמנטים כמו דימויים, סיפורים, מילים למנגינות. לדימויים יש מקום חשוב ביותר בטכניקות פסיכותרפויטיות רבות. בעבודה דינמית המטרה היא להגיע לחלקים הלא מודעים של המטופל ולהבין את המתרחש בנפשו. בעזרת המוזיקה ניתן להגיע לאזורים אלה בקלות יחסית. בתרפיה במוזיקה עבודה עם דימויים נעשית עם מוזיקה מוקלטת ועם מוזיקה חיה. ילדים בדרך כלל מאנישים כלי מוזיקה, מספרים ומציגים סיפורים דמיוניים המתמקדים בתכנים לא מודעים, ובכך מתמודדים עם קונפליקטים ועם מערכות יחסים הקשורות בדמויות מפתח בחייהם. ברמה זו התרפיסט מעודד מעורבות, אינטראקציות, קטרזיס של רגשות ופתרון בעיות. זהו החלק המילולי של הטיפול, ואנו משלבים אותו בעבודתנו בהתבסס על טכניקות פסיכותרפויטיות שונות כגון שימוש בטכניקות של ניתוח חלומות בגישות פסיכודינמיות ( 1987).

חדר התרפיה במוזיקה
חדר התרפיה במוזיקה במסגרת הבית ספרית צריך להיות מקום אסתטי, חם ונעים, מושך ומזמין. רצוי שהחדר יהיה בגודל בינוני, ובו פסנתר, כלי מיתר (גיטרה, נבל קטן), כלי נשיפה (קזו, משרוקיות, חליליות מסוגים שונים), כלי הקשה כגון תופים שונים (טימפני, סניר, בונגוס, קונגה, דרבוקה, טרמבורינים ותופי מצעד), מצילות, גונגים בגדלים שונים, קסילופונים, מטלופונים וצלילונים, שלישים, פעמונים מסוגים שונים, תיבות סיניות, גביעי עץ, מרקס, קסטנייטות, מנענעים וכלים אקזוטיים. באופן כללי, אלה הם כלים שהמטופל יכול להשתמש בהם ללא כל צורך בידע ובמיומנות מקצועית. הכלים צריכים להיות מאורגנים כך שחלקם גלויים וחלקם נסתרים, וזאת על מנת לא לגרום למצב של דחיסות ועומס יתר שעלול להביא בעקבותיו הרגשה של מחנק, הצפה ובלבול. מלבד כלי המוזיקה צריכים להיות בחדר מכשיר הקלטה ומגוון של קטעי מוזיקה מוקלטת מכל הסוגים. בכלי המוזיקה משתמשים בפעילויות ובטכניקות הקשורות לאלתור קליני, לביצוע ולליווי יצירות ושירים.

כלי המוזיקה ומשמעותם התרפויטית באלתור קליני
אלתור קליני הוא אלתור חופשי הנוצר בידי המטפל והמטופל או בידי המטופל לבדו, בחדר הטיפול במוזיקה, למטרות טיפוליות. השימוש בכלי מוזיקה הוא ראי לרבדים השונים – המודעים והלא מודעים – במבנה הנפשי של המטופל. ההנחה העומדת בבסיס העבודה עם מוזיקה חיה בתרפיה במוזיקה היא שהמטופל מבטא באמצעות הכלים שהוא בוחר והמוזיקה שהוא משמיע הן תחושות, הרגשות ומצבים של ה”כאן ועכשיו” של עולמו הפנימי והן קווי אישיות ותבניות התנהגותיות שמאפיינים אותו בחיים (ראו תרשים).6 הדרך שבה מתקשר המטופל עם המטפל ועם המוזיקה של המטפל מהווה ראי לקשריו הבין-אישיים. דרך החוויה המוזיקלית האקטיבית נוצר קשר ישיר עם ההוויה היצירתית, ה”אני” היוצר, המקום הבריא שטמון בעולם הפנימי של כל מטפל ומטופל.

מוזיקה כראי לנפש

אפשר להסתכל על עשיית מוזיקה עם מטופלים מנקודת מבט התפתחותית של משחק. ניקח לדוגמה עבודה עם ילדים. הילד נהנה ממשחק ווקלי עוד לפני שהכלים מוצגים בפניו. הוא יחקור קולות. כמו במשחק, אין כאן חוקים ברורים. הילד מגלה שלקול שהוא מפיק יש השפעה מידית על המבוגר, שיענה גם הוא בקולות וכך תתחיל להיבנות מערכת של אינטראקציות קרובות. משחק ווקלי יכול להיות בעייתי עבור ילד עם בעיית למידה או איחור התפתחותי, והתערבויות מוזיקליות מתאימות מאפשרות לו להתנסות בכך. כלי הנגינה השונים אשר בחדר והאפשרות לשחק בהם ולחקור אותם כפי שרוצים מביאים לתהליך שבו הילד מבין שהוא אחראי ליצירת הצלילים השונים, שהוא אשר מפיק אותם, וזה מחזק אותו ונותן לו הרגשת סיפוק וגירוי להמשיך לחקור את הכלים וליצור צלילים נוספים. החזרתיות המשחקית על צלילים יוצרת תבניות שאפשר לחזור עליהן ומגבירות עוד יותר את ההנאה שיש לילד מהמשחק. אפילו ברמה רספטיבית הילד לומד להבין שהוא השפיע על המבוגר להפיק צליל זה או אחר באמצעות חיוך או הפניית ראש אל עבר מקור הצליל.

לפי ויניקוט ( 1971) הכלי המוזיקלי יכול להוות אובייקט מעבר. נשאלת השאלה איך יכול כלי מוזיקלי להוות מקור חום ונוחם כמו השמיכה של הילד? אלוין (1975) מדברת על כך שהכלים המוזיקליים מהווים המשכיות לגוף דרך המגע של הפה או הידיים, וכך אפשר לחקור רגשות של הגנה והשלכה. ילד יכול להתבונן בכלי, לגעת בו ולהריח. הכלי-האובייקט יכול להיטען על-ידי רגשות פרטיים של המנגן, ויחד עם זה אפשר להשתמש בו כאמצעי ליצירת קשר עם אדם נוסף. הילד יכול לשמוע את הצלילים המוחזרים אליו מיד ויחד עם זאת לחוות את הקשר עם המבוגר שמשחק אתו. הילד יכול להתחיל לחקור את הגבולות שבין העצמי שלו לבין האחר. יש פה עניין של שליטה: הכלי לא יגיב מבלי שיפעילו אותו ולא “יתנגד” להפעלה. המטופל לומד שהמוזיקה יכולה להכיל את כל טווח הרגשות, אפילו רגשות “שליליים” שהם מפחידים מדי מכדי לדבר עליהם. כלי המוזיקה הם גם אובייקטים קבועים המשרים הרגשה של קביעות וביטחון. אפשר להשליך על הכלים תכונות ספציפיות ולהפכם לדמויות דמיוניות. אפשר להאניש את הכלים ולהפכם לדמויות משמעותיות בחיים הרגילים ודרך המשחק לחקור ולעבד טראומות וקונפליקטים.

הפסנתר
הפסנתר הוא הכלי הדומיננטי ביותר בחדר הטיפול. הוא גדול, מסיבי ואי-אפשר להתעלם ממנו. הוא מגרה לגשת אליו ולהפיק ממנו צלילים, אך אפשר לחוות אותו גם כמאיים ומפחיד. כל האלמנטים של המוזיקה מוצאים את ביטויים בנגינה בפסנתר, אך זהו הכלי היחיד בחדר הטיפול שבו המלודיה, ובייחוד ההרמוניה, תופסות תפקיד טיפולי מרכזי. יש גישות בתרפיה במוזיקה שאי-אפשר ליישמן ללא הפסנתר.
בעזרת הפסנתר אנו יכולים לגרות ולהביא לשינויים. דרך הצגת חומר מוזיקלי חדש כמו מקצבים, מלודיות, הרמוניות, מהירות ועוצמה נוצר גירוי שמוליך את האלתור לכיוון שונה. כאן מקבלת ההרמוניה את מלוא הדרה בתפקידה הטיפולי: על-ידי מרקמים הרמוניים שונים אנו מאפשרים למנגינה של המטופל לצאת מהבית המוכר ולטייל לאזורים לא מוכרים. השינויים ההרמוניים מקבלים חיזוק באמצעות הגברה או הורדה של העוצמה, המהירות, המתח הקצבי ו/או המתח המלודי. האלתור של המטפל מהווה התערבות המכניסה מתח או רגיעה לאלתור של המטופל, הכְוונה שונה במקרה של “תקיעות” והכנסת רוח חדשה לאלתור שהוא פיקסטיבי, פרסברטיבי או סטראוטיפי. אם יש לנו ילד בטיפול, שמשנה תבניות ללא הרף ויש הרגשה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו (או מתחת לידיו), אנו יכולים ללמד אותו להאט, לנשום, לעשות הפסקה ו”לנוח” מידי פעם באלתור. למטופל שאינו יוזם ועושה רק מה שאומרים לו אפשר לתת מבנה או רעיון שידריך אותו באלתור וייתן לו להתנסות בכך באופן עצמאי יותר. בשלב מתקדם יותר על המטפל למלא תפקיד פחות שולט ופחות אקטיבי ולתת למטופל לכוון את האלתור. על-ידי הכנסת אלמנטים מנוגדים לתוך האלתור ושילובם, אנו מוצאים את האיזון וההתאמה ביניהם ומביאים בכך לידי אינטגרציה מוזיקלית ונפשית.

כלי הקשה
כלי ההקשה כוללים מגון רב של כלים: סוגים שונים של תופים (סנר, טימפני, בונגוס, קונגו, תוף מרים, טמבורין, דרבוקה, תופים אפריקאיים ועוד), קסטנייטות, מנענעים, קבסה, קשקשנים (מרקס), פעמוני רוח, פעמונים טיבטיים, פעמונים סיניים, מצילות, צלצלי אצבע, פעמוני עץ, תיבות סיניות, מקלות עץ, קסילופונים, מטלופונים, צלילונים.
הכלי החשוב בין כלי ההקשה הוא התוף. את התוף אנו מוצאים במסורת העתיקה של מוזיקה וריפוי, כשהשמאן תופף בתוף ושר את שיר הריפוי. לתוף היה תפקיד מרכזי בטקסי הרפאות (סקלס, 1994). בדרך-כלל השתמשו בו על מנת לתת את הסממן הראשון שהטקס הרפואי מתחיל. השמאן היה מתופף תיפוף מונוטוני שנמשך שעות מספר ושאמור היה להעביר את המשתתפים למצב תודעה אחר. תיפוף מונוטוני משמש למטרות היפנוזה והתכנסות עצמית על-ידי יצירת קשר עם פעימות הלב.
עם התוף מתקשר הקצב, שהוא האלמנט הבסיסי ביותר בכל סוגי המוזיקה. ליאונרד ( 1986), בספרו “הדופק האילם”  מספר לנו את סיפור התהוות האדם: “תא הזרע שוחה בצורה קצבית ומצטרף לביצית. מולקולות של רוקדות יחדיו. ריכוזי שדות קצביים שונים בתוך הגוף נפגשים, מתרבים ומשתנים. מתהווה תבנית קצבית אחת ויחידה, משהו יחיד ומיוחד ביקום: יצור חדש. בזוכרו הכול, עובר היצור דרך השלבים השונים של האבולוציה המוקדמת, לצלילי תיפופי התוף של לב אמו. היצור רוטט עד היסוד לנוכח פעימות אלה, המבטיחות תכלית, כוליות וסינכרוניזציה. בהרגישו בטוח במקצב הזה, לבו שלו מתעצב, והיצור מגיב בדופק לב משלו, תבנית מענה לאמו. מיד לאחר הלידה, נוטלת האם את תינוקה בזרועותיה ומניחה אותו בחיקה הסמוך ללבה. הקצב קיים, אמין כקודם. מאוחר יותר בחיים יהיו מקצבים אחרים, יחסים נוספים. אבל איכשהו ידע כמוס של אותם רגעים ראשוניים נשאר, זכר לקצב שמקיים את החיים ומונח בתשתית היקום כולו” .

לקצב שתי פונקציות עיקריות בתרפיה במוזיקה:
# הקצב מהוה גורם מארגן במוזיקה. הפעמה הבסיסית היא הבסיס לארגון מוזיקלי-ריתמי, בסיס הזמן של חוויה ופעילות מוזיקלית. הפעמה הבסיסית נותנת תחושה של מסגרת שנוסכת ביטחון, איזון ושליטה. לשם כך המטפל ייתן קרקע ריתמית דרך שימוש המשכי בפעמה בסיסית על מנת ליצור בסיס ריתמי לאלתור של המטופל. פעמים רבות המטרה המוזיקלית בעבודתנו כתרפיסטים היא להביא את המטופל לחוות את הפעמה הבסיסית ( & , 1977).
כשהמטפל במוזיקה עובד עם ילד שעולמו הפנימי כאוטי ומבולבל, דבר המתבטא במוזיקה שהוא יוצר, הוא מנסה לעזור לו לארגן את המוזיקה שלו דרך התערבות מוזיקלית. כך מתארגן גם עולמו הפנימי. לדוגמה: המטופל מתופף בקצב כאוטי ולא מאורגן על התוף, והמטפל, בתוף משלו, נכנס לקצב של המטופל ולאט, תוך כדי שימוש בתבניות קצביות מארגנות, מכניס את התיפוף של המטופל למסגרת מאורגנת.
# הקצב הוא גם נותן האנרגיה שבמוזיקה. חוויית המקצב מעוררת באדם תהליכי חיים בסיסיים הפועלים בקרבו, מודעים ובלתי מודעים, ממקדת ואף מחזקת את תחושת החיים שבו. זו תחושה שגורמת עונג (קרייטלר וקרייטלר, 1980). ככל שהמהירות גדלה, כך נוצר מצב של עוררות שמביא תחושה של שחרור ופורקן.
מתוך הרגשות האנושיים, הרגש הספציפי שמתקשר עם התוף הוא רגש של כעס, זעם, תסכול. הילד יכול לחוות רגש זה על-ידי תיפופים חזקים על התוף. בעצם התיפוף הוא משחרר אנרגיה פיזית ונפשית, שגורמת לתחושה של עייפות פיזית יחד עם תחושה של שחרור ופורקן. ביטוי הכעס יכול להיות כללי או ספציפי, כלומר כעס המופנה לדמות משמעותית בחייו של המטופל. כמטפלים, אנו נותנים למטופל חופש מלא של הבעה סימבולית. חופש לחשוב, להרגיש, להיות ולחוות את הדבר הפנימי ביותר שבתוך עצמו. מאסלו (1976) קורא לזה “חופש פסיכולוגי”. הריסת אובייקט שנוא באמצעות הרס הסימבול שלו נותנת תחושת שחרור, ואילו תקיפת הדבר במציאות יכולה לאיים, לתת תחושת אשמה ועל ידי כך להצר את החופש הפסיכולוגי. סוג זה של חופש עוזר להתפתחות מקום פנימי בטוח של הערכה עצמית וליצירת התנאים הפנימיים ליצירתיות בונה.
לקסילופונים ולמטלופונים חשיבות טיפולית רבה מאוד. אמנם הם נחשבים לכלי הקשה, אך הם גם כלים מלודיים שאפשר לנגן בהם מנגינות קיימות פשוטות וכן להמציא ולאלתר מנגינות. כמעט כל שילוב של צלילים הוא אסתטי ונעים ומעניק תחושה של הישגיות. הצלילים יכולים להיות קצביים מאוד, ואז הקסילופון מקבל גוון של כלי הקשה, או ארוכים ומהדהדים. אפשר לנגן ביד אחת או בשתי ידיים ואז ליצור מנגינה הרמונית.
לגונגים, לקולנים ולפעמונים טיבטיים וסיניים יש אפקט מהדהד לזמן רב. קל מאוד ליצור את הצליל ולהקשיב לו. בפעמונים אלה משתמשים בעיקר לרגיעה והרפיה, וניתן להשתמש בהם גם להגדלת תשומת לב וריכוז. יש ילדים בטיפול המשתמשים בכלים אלה על מנת ליצור אפקטים של מלחמה והרס (מכים את הפעמונים זה בזה בעוצמה חזקה ובמהירות גדולה, מכים חזק ובאופן תכוף על הגונגים).

כלי מיתר
הגיטרה היא כלי אטרקטיבי מבחינת צורתו וצליליו. הגיטרה בינונית בגודלה וקל לנייד אותה ממקום למקום. היא אינה מאיימת ואפשר לנגן בה, לנוע ולהתנועע תוך כדי כך, דבר המאפשר יצירת קשר תנועתי עם המטופל. לגיטרה רפרטואר רחב של מוזיקה קלסית, שירים עממיים, חסידיים, רוק ופופ. היא משמשת בעיקר לליווי שירים.
כלי נוסף המצוי בחדרי תרפיה במוזיקה רבים הוא האוטוהרפ – נבל עצמי. זהו נבל קטן ששמים על הירכיים. ביד אחת לוחצים על כפיסים הממונים על אקורדים שונים וביד האחרת פורטים במיתרים. אפשר ללוות בו שירים, לאלתר מנגינות ולהפיק צלילים בודדים וצלילים בגלישה (גליסנדו).

אלוין (,1976) משתמשת בצ’לו ככלי טיפול עיקרי. היא הבחינה בכך שרבים מן המטופלים שלה נמשכו אליו, והשתמשה בו במיוחד לליווי שירים. מטופלים רבים סבורים שצלילי הצ’לו טרגיים, עצובים ואפילו מדכאים. מכאן ניתן להסיק שכלי זה טוב לחקירת רגשות כמו עצב ולעיבוד אירועים שגרמו דיכאון. יש מטופלים החווים את צלילי הצ’לו כצלילים שמימיים המביאים לידי הרגשת התעלות והתפעמות.

שימוש בשירים טיפוליים
את כוחה המרפא של השירה אפשר למצוא כבר בימי יוון העתיקה. האל אפולו הוא אל השירה והרפואה גם יחד. השיר הוא כלי הבעתי וקומוניקטיבי, הוא יכול לשמש כגורם מתווך בין המטפל למטופל או בין מטופלים בקבוצה. בתרפיה במוזיקה אנו משתמשים הן בשירים קיימים והן בשירים מאולתרים. שיר מאולתר הוא שיר שנוצר כאן ועכשיו. המוצר המוגמר מהווה סימבול קונקרטי של הוויה פנימית. השיר מהווה ראי ונותן תקפות למה שמתרחש בעולם הפנימי של המטופל. כתיבת שיר וביצועו מחזקים את ה”אני” ומחברים את המטופל עם החלק היוצר והיצירתי שלו.
שיר קיים הוא שיר שמישהו אחר כתב במקום אחר ובזמן עבר. הרציונל העומד מאחורי שימוש בשירים קיימים הוא זה: מאחר שהמשורר חושף את עצמו, משתף אחרים בהוויה היותר פנימית ועמוקה שלו, קל יותר למטופל להביע את רגשותיו-הוא כתגובה לשיר. רגשותיו של המשורר יכולים להוות ראי לנפש המטופל. באמצעות השיר המטופל מבטא באופן מוחשי תכנים, רגשות, תחושות שקיימים בעולמו הפנימי. הביטוי הווקלי שנשמע בחלל החדר מאפשר להתבונן בדברים באופן גלוי ומוחשי יותר.8
מטפלים רבים משתמשים בכתיבת שירים עם ילדים ומתבגרים שיש להם בעיות נפשיות, רגשיות, תקשורתיות וחברתיות. הטקסט והאלמנטים המוזיקליים מהווים עבור הילד והמתבגר מדיום להבעה עצמית. השירים יכולים לתפקד כאובייקט מעבר, ועל ידי כך לעזור לילד ולמתבגר להתמודד עם חרדה ועם נושאים אישיים חשובים אחרים (פרנק שוובל, 1997). שירים יכולים להביע הצהרות בעלות עוצמה רבה שמוזיקה לבד ומילים לבד לא יכולות. שיר זהו כלי שנושא עמו אלמנטים אישיים אינטימיים – מקצבים אישיים, מלודיות, רגשות, מחשבות, תחושות רוחניות; ומביע את האלמנטים הללו בצורה אינטגרטיבית, יצירתית וייחודית למטופל שיוצר אותו.9
שירה מהווה פעילות טבעית בקבוצות תרפיה במוזיקה. זוהי פעילות שמחברת בין הילדים ויוצרת תחושת שייכות, המאפשרת לחברי הקבוצה להיפתח ולחלק עם האחרים חומרים מוזיקליים אישיים. לשירים שחברי הקבוצה בוחרים לשיר יש משמעות עבורם. הם מהווים חלק מחוויה פנימית, ויש לראותם כהרחבה של משהו משמעותי עבורם. ל”שיר פייבוריטי” יש משמעות עוד יותר גדולה, כי הוא מייצג תקופה חשובה בחיי המטופל ומערב אותו ברמה אישית אינטימית. שיר פייבוריטי יעיל במיוחד בזמנים של כאוס ובלבול. שיר יכול להזכיר משהו מן העבר, ובו-בזמן להביא להתמקדות בהווה וליצור תקווה לעתיד (, 1989). הוא מאפשר תחושה של ייחודיות אינדיבידואלית ויחד עם זאת הרגשת יחד אוניברסלית.
בארבעה תחומים עיקריים נעשה שימוש בשירים טיפוליים: התחום הנפשי-הפסיכולוגי, התחום החברתי, התחום הקוגניטיבי והתחום השפתי. כאן נתייחס בעיקר לתחום הנפשי-פסיכולוגי, ונבחין בין עבודה אינדיבידואלית לעבודה קבוצתית.

המטרות העיקריות של שימוש בשירים בעבודה פרטנית
1. סובלימציה של רגשות
מטופלים רבים יכולים לומר דברים בקלות יחסית, כשהם מסתתרים מאחורי שיר שלהם או של מישהו אחר. הכוונה לדברים כואבים וקשים כגון עצב עמוק, אֵבל (, 1989), בדידות, תחושה של “לא מבינים אותי”, ייאוש, חוסר אונים וחוסר תקווה, שקשה מאוד לדבר עליהם בצורה הרגילה (פרנק-שוובל, 1997).
2. דיבוב
כתיבת שירים יכולה להמס, לשחרר גושי התנגדות ולגרות את התכנים הפנימיים בצורה פחות מאיימת. לעתים קרובות השיר נוצר מתוך הרגשת מתח והתנגדות סביב נושא בעייתי. התרפיסט יכול לנוע עם ההתנגדות ולא נגדה על ידי כך שייתן לה צורה מוזיקלית יצירתית. למשל: יצירת שיר שכותרתו תהיה: “משעמם לי” או “אני לא יודע”.
3. השגת שליטה באמצעות אובייקטיבזציה של תכנים
הרגש הופך להיות אובייקט שאפשר להתרחק ממנו, להסתכל עליו ולהתבונן בו מכל מיני זוויות. את השיר אפשר לשנות תוך כדי תהליך כתיבתו וגם כשהוא כבר מוצר מוגמר, ובכך להשיג שליטה.
4. חיבור בין היגיון ורגש, מילולי ולא מילולי, מציאות ודמיון
השיר הוא ניסיון לגשר בין החלקים הללו של המטופל. כשמשתמשים ביעילות בקומבינציה של מילים ומוזיקה, מתקיימת אינטראקציה בעלת עוצמה חזקה בין תהליכים ראשוניים ומשניים. האונה הימנית והאונה השמאלית של המוח מופעלות באופן סימולטני, ובכך נוצרים קשר ואינטגרציה בין מחשבות לרגשות.
5. הרחבת יכולת הבעה רגשית
השיר פותח אפשרויות להרחבה ולהעמקה של טווח ההבעה. החלק המילולי של השיר מאפשר שימוש בדימויים ובשפה ייחודית ועשירה. השיר הוא מעין בית הנותן מקום ולגיטימציה לכל היסחפות על כנפי הדמיון, ולו גם הפרועה ביותר. הוא יכול להכיל סודות, מאווים כמוסים, רצונות, בקשות ומשאלות. הוא יכול להתמקד על קונפליקטים ובו-זמנית להציע גם דרכי התמודדות ופתרון. המנגינה יכולה להעלות את הרגשות שנמצאים בשיר: לעתים תפקידה הוא לחזק את הרגש הקיים ולהעמיק אותו, ולעתים היא חושפת את הרגש הלא מודע המתחבא בתוך השיר. השיר יכול להיחוות כעליז ושמח, אך עם מנגינה אחרת, אותו השיר ייחווה כמפחיד ומאיים.
6. ארגון
השיר מארגן את החומר הרגשי ואת החשיבה וממקד אותם. כתיבת שיר שונה מכל כתיבה אחרת בכך שהשיר מורכב בדרך כלל ממספר בתים ומפזמון, המכילים מספר מסוים של שורות, בדרך כלל קצרות. השיר כולו מובנה ומאורגן מאוד הן מבחינה תחבירית, הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הקצב שלו. גם המנגינה והליווי ההרמוני של השיר יכולים להוות אלמנטים מארגנים.
7. פוטנציאל אבחוני
דרך תהליך בניית השיר והמוצר המוגמר אפשר לראות עד כמה מודחקים התכנים ואיפה נעצר הרגש. פעמים רבות תוכן השיר אינו מעיד על הנעשה בעולם הפנימי של המטופל, אולם ביצוע השיר – המנגינה, העצמה, המהירות והליווי ההרמוני – יכולים לתת תמונה מדויקת על מצבו הרגשי של המטופל. לעתים קורה הדבר הפוך: תוכן השיר משקף את הנעשה בעולמו הפנימי של המטופל, אך ביצועו אוטומטי ומדחיק את הרגש, בעיקר אם אנו עוסקים בתכנים של סבל וכאב. דרך גילוי תכנים והבנת המשמעות הסימבולית של השיר אפשר לקבל תמונה לא רק של ה”כאן ועכשיו” של העולם הפנימי של המטופל אלא גם של עברו (קונפליקטים בלתי פתורים, מערכות יחסים עם הורים, אחים, אחיות ועוד).

המטרות העיקריות של שימוש בשירים בעבודה קבוצתית
1. ראי לדינמיקה הקבוצתית
כיצד מתפקדת קבוצה? מהם הכוחות המניעים אותה? מהו התפקיד שמקבל על עצמו כל אחד מחברי הקבוצה? איך המטופל מראה את עצמו לאחרים ואיך אחרים קולטים אותו? כל זאת אפשר לראות בתהליך הכתיבה והביצוע של השיר. השיר המוגמר משקף את האווירה והתכנים שהקבוצה עסוקה בהם ויכולה להתמודד אתם.
2. ביסוס והעמקה של האינטראקציות בין חברי הקבוצה
בחירת נושא השיר ותהליך כתיבתו אינם יכולים להיעשות בלא אינטראקציה בין חברי הקבוצה. נתינה ונטילה של מקום, משא ומתן, העדפות, ויתורים, איפוק והקשבה זה לזה מגרים אינטראקציה ומעמיקים אותה. רמת האינטראקציה תלויה ברמת התפקוד הקבוצתי ובשלב שבו הקבוצה נמצאת.
3. תמיכת הקבוצה ביחיד
כתיבת השיר וביצועו דורשים הקשבה, כבוד ומתן מקום ליחיד בתוך הקבוצה. לעתים תמיכת הקבוצה תתבטא בכך שתיתן למטופל מסוים לשיר “סולו” בעוד האחרים מקשיבים או מצטרפים בפזמון, ולעתים תהיה פעולה הפוכה: הקבוצה תשיר, ומטופל שאין בכוחו או ברצונו להצטרף בשירה יחווה תחושת שייכות לקבוצה בכך שהאנרגיה הכללית תזרום גם אליו.
4. קידום ספונטניות, יוזמה ויצירתיות בקבוצה בצד משמעת ושליטה עצמית
כתיבת שיר קבוצתי יכולה להיעשות בדרגות הבניה שונות, כולל מידת ההתערבות של התרפיסט בתהליך: לקבוצה שתפקודה נמוך או הנמצאת בשלב ההתפתחותי הראשון – שלב ההיכרות, מידת ההבניה בפעילות הקבוצתית תהיה רבה יותר ולתרפיסט יהיה תפקיד דומיננטי יותר.
לעומת זאת, לקבוצה שתפקודה גבוה או הנמצאת בשלב התפתחותי מתקדם יותר בתהליך הטיפולי, מידת ההבניה תהיה קטנה הרבה יותר (, 1980). התרפיסט יתערב במידה מועטת או לא יתערב כלל תוך כדי התהליך, ובכך ייתן חופש פעולה גדול יותר ויאפשר לקבוצה להיות ספונטנית ולהנהיג את עצמה. התערבויות תכופות ודומיננטיות של התרפיסט (קביעתו את נושאי השיר, את צורת כתיבתו, את אופן הליווי ועל-ידי מי, אופן הביצוע ועוד) והבניה מקובעת ונוקשה עלולה לעכב ולעצור צמיחה ויצירתיות בקבוצה, ולהפך: חוסר התערבות של התרפיסט ומתן חופש פעולה רחב מדי עלולים להביא לכאוס ולהשאיר את הקבוצה בלי ביטחון, בלי כיוון ומטרה.
5. הרגשת שייכות, השתתפות והישגיות
נטילת חלק בבניית השיר ובביצועו מעניקה ליחיד הרגשת שייכות והשתתפות ותחושת הישג. הקבוצה כולה עובדת על משימה משותפת, דבר המעודד חשיבה יצירתית ומפתח תחושת יחד ושלמות בקבוצה.
6. התגברות על התנגדות
התנגדותה של הקבוצה להתמודד עם נושאים ועם תכנים מסוימים יכולה להיות גלויה או סמויה. התרפיסט יכול לבחור שיר שיעצים את התנגדותם של המטופלים ובכך יגרום לשינוי, לתזוזה מודעת או לא מודעת אצל המטופלים. אלתור ווקלי קבוצתי על כותרות כמו “אני לא רוצה” או “אני עייף ורוצה רק לישון” מכיל את הפרדוקס של התנגדות ושיתוף פעולה בעת ובעונה אחת, ובכך פותח פתח לחשיפת הבעיה או הנושא העמוק יותר המסתתר מאחורי ההתנגדות. לעתים יכולות להתהוות חוויות מוזיקליות שמתחילות ב”אנטי” ומגיעות לרגעי שיא של התעלות והתפעמות.
נציין ששימוש בשירים לטיפול בתחום הקוגניטיבי ובתחום השפתי מאפשר לעבוד על העשרת השפה האקספרסיבית, על עיצוב קולות, הברות ודיבור משמעותי, על לימוד נושאים כמו עונות השנה, צבעים, מספרים, אותיות האלף-בית, שמות הימים, החודשים, מושגי מרחב ועוד.

שימוש במוזיקה מוקלטת
בתרפיה במוזיקה משתמשים גם במוזיקה מוקלטת. האזנה למוזיקה מוקלטת מאפשרת למטופל לקלוט צלילים הממלאים את החלל החיצוני והפנימי ולהגיב עליהם. תוך כדי האזנה למוזיקה הנבחרת, קיימת התרחשות פנימית הקשורה בגשטלט השלם של האדם: ההתרחשות נגרמת בגוף, במוח, בנפש ובנשמה. ייתכנו התרחשויות פיזיולוגיות כגון האצת הדופק, פעימות לב חזקות ומהירות יותר, צמרמורות, הרגשת קור או חום וכו’. כמו כן ייתכנו שינויים בתנוחת הגוף. במוח קרוב לוודאי שהמוזיקה תעורר אסוציאציות, דימויים, זיכרונות, פנטזיות, מאוויים ורצונות. מבחינה נפשית יתעוררו רגשות מכל המגוון: הנאה, שמחה, עצב, פחד, חרדה, כעס. כמו כן תיתכן הרגשת התעלות רוחנית (, 1996).
הסגנונות המוזיקליים העיקריים שבהם משתמשים בעבודה עם ילדים הם: מוזיקה קלסית, מוזיקה קלסית-תוכניתית ומוזיקת העידן החדש. למטרות רגיעה והרפיה, לעתים קרובות לקראת סוף המפגש הטיפולי, אנו משמיעים מוזיקה שקטה למטופל בעודו שוכב או יושב. למטרות גירוי ודרבון העלאתם של דימויים, פנטזיות, אסוציאציות וזיכרונות אנו משתמשים לעתים במוזיקה קלסית מתאימה לאותם נושאים טיפוליים שעליהם אנו עובדים. הנה כמה דוגמאות: