פרשנות, יצירה וחוויה בהוראת המקרא- קין והבל- קווים לדמותם

הקדמה
מאמר זה מנסה להדגים תהליך עבודה, שעיקרו, עיסוק בפרשיות בתורה באמצעות שיטת הוראה המכונה: שילוב אומנויות. במסגרת שילוב אומנויות ניתן לכלול מגוון רחב מאד של כלי ביטוי, כמו: עבודה עם מטאפורות, כתיבה יצירתית, התבוננות ביצירות אומנות פלסטית, יצירה באומנות פלסטית, הבעה בדרמה, בתנועה ועוד.
אני רואה בשילוב האומנויות השונות יחד עם לימוד הפרשנות המסורתית, הזדמנות להתבונן מחדש, בכלים רעננים, במקורות העתיקים. השימוש בכלי עבודה לא שגרתיים, ובחלקם אף לא מילוליים, מרחיק אותנו מן הקלישאות ומן הקונבנציות המחשבתיות שעליהן גדלנו. הוא מאפשר פרשנות רבת קולות. הלומד עובר חוויה שלעיתים, כמו בהאזנה למוסיקה טובה, מאפשרת לו גילוי בלתי אמצעי של ההכרה ברבדים רבים של המציאות. לא תמיד יש הכרח לבחור בין פרשנויות שונות, לעיתים קרובות הן מונחות זו בצד זו.
דרך הלימוד המשלבת חוויה ויצירה אישית מזמנת לנו, הלומדים, אפשרות למצוא במקורות משמעויות רלבנטיות לחייו של כל אחד מאיתנו. אנו משתדלים להבין את הטקסט, ועם זאת לבדוק את עמדותינו ורגשותינו כלפיו, ולהשתמש בו ככלי להתמודדות עם דילמות משמעותיות בחיינו. אני מאמינה שהלימוד היצירתי מכוון את המתנסים בו לתהליך המעניק להם כלים לשיפור עצמי.

אדגים את דברי בעזרת קטע קצרצר מן המדרש.
“וכמשמרות נטועים” (קהלת יב, יא) …כשם ששרשיו של אילן משתילים לכל מקום כך דברי תורה נכנסים ומשתילים בכל הגוף…
(פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה ג ד”ה ד”א ביום השמיני )
המדרש מבאר פסוק מקהלת, שבו קהלת מדמה את דברי החכמים למסמר ולנטיעה גם יחד. דימוי זה טומן בחובו סתירה פנימית. שהרי מסמר עשוי מברזל, יש בו עוצמה, יכולת חיבור וסכנת פציעה, אבל ודאי שאין בו חיים וצמיחה. חז”ל הרבו לחקור את הדימוי המעניין הזה, ולבאר באמצעותו את תהליך לימוד התורה. אני נעזרת בו להבנת דרך עבודתנו, שיש בה קשר בלתי אמצעי אל השורשים, אל החלקים הנסתרים שבנפשנו, והיא מאפשרת צמיחה “בכל הגוף”, ולא רק בראש.

הצגת דרך העבודה תבוא בשני מאמרים. המאמר הראשון משלב עיסוק בפרשנות בעזרת מדרשי חז”ל עם שימוש במטאפורות, בכתיבה יצירתית ובהבעה בתנועה. המאמר השני יעסוק בהתבוננות באומנות הפלסטית ככלי פרשני, ואף הוא יבוא בזיקה לפרשנות המסורתית. שני החלקים מבוססים על שיעורים, שהעברתי בקורס: ‘שילוב אומנויות בהוראת המקרא’ במכללות “אפרתה” ו”אוהלו” בשנים תשס”ג – תשס”ה. הדוגמאות נלקחו מתוך תרגילים שבוצעו בכיתה, והן מובאות בעילום שמן של הסטודנטיות שביצעו אותם. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לסטודנטיות שלי, שבפתיחותן ובחשיפת כוחות היצירה שבתוכן, אפשרו לי התנסות מרתקת, מסע אל לב הלומדות ואל לב הדברים.
בחרתי להציג את הכלים הדידקטיים בעזרת סיפורם העלום והטראגי של קין והבל, אחים – אחרים.

מבוא
בשלב הראשון של תהליך העבודה עִיָינו בפסוקים ללא עזרת הפרשנים, וקראנו אותם ב‘קריאה צמודה‘ בעזרת כלי ניתוח ספרותיים. חפשנו ‘מלים מנחות‘, בדקנו מה מדגיש הכתוב וממה הוא מתעלם. במהלך הקריאה עלו שאלות. רשמנו את השאלות וניסינו להגדיר שאלה אחת מרכזית. הלימוד בפרשה זו התמקד בבראשית פרק ד’ פסוקים א-י. עסקנו בחטא ולא בתוצאותיו. בהמשך התהליך עִיָינו גם בפרשנים. בעזרת הפרשנים עסקנו ב‘השלמת פערים‘. הקטעים המובאים להלן מהווים סיכום חופשי של החלק העיוני של התהליך.

ספר בראשית מביא לנו “סיפורי ראשית”. בסיפורים אלו יש צד ארכיטיפי והם מבטאים את תמצית ההתנהגות האנושית.
דרך סיפורי אדם וחוה אנו לומדים משהו על פניה המגוונים של הזוגיות. אדם וחוה הביאו איתם לעולם את הזוגיות ואת ההורות. קין והבל הביאו איתם את מושג ה”אחים” שבתוכו נמצאת המלה אחווה.
קין והבל לא היו אבותינו! שניהם מתו בלי להותיר אחריהם המשך. הבל מת כנראה, ערירי. קין וכל צאצאיו היצירתיים נספו במבול. אנחנו צאצאיו של שת, התשתית החדשה של העולם. למרות זאת יש לקין ולהבל השפעה רבה על חיינו.
בין אדם לחוה יש מתח, אך אין מאבק אלים. האלימות מתחילה בין שני אחים גברים. המילה “אח” היא ‘מילה מנחה’ בסיפור “קין והבל”. מערכות יחסים בין אחים עומדות במרכז ספר בראשית כולו. הראשונה היא האלימה ביותר. יש בה קנאה, שנאה, מאבק ורצח.
קין היה ילוד האשה הראשון בעולם, ‘בן אדם’.הוא אמור היה לשמש לנו מודל לחיים. אחריו בא אחיו, הבל. היינו אמורים ללמוד מהם מהי משפחה, מהי רֵעות, כיצד בונים קשרים אנושיים בין איש לרעהו, איך מהווים חוליה בשלשלת הדורות. קין והבל הם האחים ש’כל העולם היה שלהם’. ודווקא הקשר ביניהם הוליד את הפרוד המוחלט, הביא את המוות בעולם. כמה נורא שהמוות הראשון בעולם לא היה כדרך הטבע, אלא במעשה הריגה.

מעט מאד נכתב בתורה בפרשה זו, וגם מה שנכתב, סתום בחלקו ומשאיר אותנו עם שאלות רבות. הרבה מאד נכתב על הפרשה. דווקא בגלל מיעוט המילים שבה והצורה המופלאה שבה נכתבה ניתן לקרוא אותה מזוויות מבט שונות.
נדגים בקצרה: הסתכלות מתוך היבט סוציולוגי והתבוננות מנקודת מבט פסיכולוגית, ונעבור להתמקד בהיבטים המוסריים.

באדם הראשון היה טמון כל הפוטנציאל האנושי, כל מאגר הד.נ.א (D.N.A):

ב, ז וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
אדם היה “האדם”, ממנו נוצרה האנושות כולה. המשנה מנסחת זאת כך:
“…לפיכך נברא אדם יחידי …ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו … (סנהדרין ד’, ה’)
האדם הראשון היה חלק מעולם החי, חומרי וגשמי, בכך שנוצר מן האדמה. יחד עם זאת היה “בצלם אלקים”, איש עם נשמה, אולי היינו מכנים אותו “אדם רוחני”.

אצל קין והבל נפרדו היסודות לשני אנשים שונים, כפי שנרמז בשמותיהם: קין – איש הקניין החומרי והבל – איש הרוח. גם עיסוקיהם שונים: האחד חקלאי והאחר רועה.
יש שראו במאבק ביניהם את ההיבט הסוציולוגי: מלחמת המזרע והישימון. הדיו של המאבק עתיק היומין בין החקלאים, אנשי העמל היצרנים לבין הרועים, הנוודים, “הבדואים” המאיימים לחמוס את היבול.
ניתן לקרוא את הסיפור גם בעזרת כלי ניתוח פסיכולוגיים: קין, הבן הבכור הפך להיות הבן הדחוי. הבכור הדחוי נכנס לדיכאון – “נפלו פניו”, ה’ מנסה לעודדו, באומרו: “הלוא אם תיטיב – שאת” (לשאת – להרים, ההיפך מנפילה) הכל תלוי בך. אבל קין מדוכא, את הכעס החיצוני אין ביכולתו להפנות אל האל – האב, והוא מדחיק או מפנה, מעתיק את הכעס כלפי עצמו. ופתאום, ללא הכנה מוקדמת, בפרץ של אלימות, הוא מוציא את הכעס המודחק ומפנה אותו כלפי אחיו, הבן המועדף. ומה חש הבל? המקרא אפילו לא רומז לנו כיצד חש הבן השני שנולד כ”תוספת”, כ”אח”, לא כבן בפני עצמו,והפך להיות הבן המועדף על ידי האל.

המלה המנחה הבולטת בסיפור היא המילה “אח”. העמדת המושג “אח” במרכז סיפור רצח מדגישה לנו את ההיבטים המוסריים של הסיפור. נגענו בשאלות הכואבות ביותר: מדוע איש הורג את אחיו? מי אשם? האם היה זה מעשה רצח, או אולי הריגה בשוגג? האם יש נסיבות מקלות למעשה רצח? האם ניתן לטעון “טענת קינטור”, או ש”רצח הוא רצח, הוא רצח”? האם ניתן היה לצפות אותו? האם ניתן היה למונעו? מה תפקידו של הבל בסיפור? האם יכול היה להשפיע על תגובתו של קין? האם הרָע הוא: קין – האחר, מישהו שנולד רע או שהרע הוא גם בתוכי, חלק ממני? שמא בנסיבות מסוימות עלול כל אחד מאיתנו להיהפך לרוצח?
לא שאפנו להגיע לתשובות מוסכמות. עסקנו במדרש, ולדרוש פירושו לחקור. נעזרנו במדרשי חז”ל, בפרשנות קלאסית ומודרנית, ביצירות ספרות וביצירות אומנות, שאף הן מהוות סוג של “דרישת הכתובים”.

בשלב הבא, לאחר החלק העיוני והגדרת השאלות, הצענו תרגיל: בניית דמות. תרגיל שמטרתו לחשוף את התפיסות הארכיטיפיות שיש לנו לגבי קין והבל כמייצגים של הצד הטוב והצד הרע.

איך נראו קין והבל?
לכאורה, זוהי שאלה לא רלבנטית, אולי אפילו מקוממת: “למה זה חשוב?” המקרא מעולם לא סיפר לנו על עיניו הכחולות של… התיאורים החיצוניים של הדמויות המקראיות מועטים ומאופקים. ובכל זאת, ננסה לטעון שבדימויים החזותיים שאנו מעלים ישנו עומק פרשני. נגלה שגם חז”ל השתמשו בדימויים חזותיים כדי להביע מסרים רעיוניים.
התרגיל שניתן לסטודנטיות הוא תרגיל ראשוני בבניית דמות. התרגיל נלקח מתוך עולם המושגים של הפעילות הדרמטית. התרגיל יכול להוות שלב מכין לתרגיל בדרמה יצירתית.

תרגיל 1:
נסו לבנות לקין ולהבל תעודת זהות, בעזרת הטבלה הבאה:

תעודת זהות

תכונה קין הבל
גיל
גובה
מבנה גוף
צבע שיער
צבע עיניים
קול
תנועות
לבוש
מתברר, שהדימויים דומים. מרבית הסטודנטיות מאפיינות את קין והבל כדמויות סטריאוטיפיות, מנוגדות: קין מצטייר בדמיונן כאיש כהה, גברי, חזק, שעיר, לעיתים גם מכוער ופרימיטיבי, אדם הקשור לעולם החומר, לעולם “הקניין”, כשמו – כן הוא. ואילו הבל נדמה כבהיר, עדין, נשי, יפה תואר, “רוחני”, אף כאן בהתאם לנרמז משמו.
כאן המקום לפתוח דיון על הקשר בין אתיקה לאסתטיקה. מה מקור ההתייחסות הנפשית הראשונית שלנו אל היפה והעדין? מדוע אנו נוטים לזהות אותו עם הצודק, הנרדף, הקורבן. ואילו המכוער והחזק הוא בעינינו האשם, הרע, הרוצח.
מטרת הדיון היא להימנע מסטריאוטיפים, ולנסות למצוא גם בפרשנות המסורתית כיוונים מעוררים למחשבה. אחד המדרשים מעלה אפשרות להתייחסות מקורית: קין והבל אינם מבטאים ניגודים: כיעור מול יופי, גבריות מול נשיות. אלא, שניהם חזקים, “חומריים”, גבריים. אולי, כפי שמציע ר’ יוחנן, הבל חזק היה מקין.
ח אמר רבי יוחנן: הבל היה גבור מקין, שאין ת”ל: “ויקם” אלא מלמד שהיה נתון תחתיו,
(ב”ר פרשה כב)
לחיזוק הטיעון שקין והבל היו דומים נביא את המדרש הטוען שקין והבל היו תאומים (אם כי תאומים יכולים להיות שונים מאד חזותית)
ר’ יוסף אומר: קין והבל תאומים היו שנ’ “ותהר ותלד את קין”, בההוא שעתה אוסיפת למילד, “ותוסף ללדת את אחיו את הבל”
(פרקי דרבי אליעזר (היגר) – “חורב” פרק כא)

שלב נוסף בדיון ערכנו בעזרת דרשת השמות. תחילתם של מדרשי השמות במקרא עצמו, בדרשת השמות של אדם וחוה. המקרא אינו דורש במישרין את שמות קין והבל. אבל בעיון זהיר נוכל למצוא מדרשים סמויים.
חז”ל ומפרשים רבים אחריהם הרבו לעסוק במדרשי שם, וללמוד דרכם על אופי האדם ועל מעשיו, אך אף הם אינם עוסקים ישירות בדרשת השמות של קין והבל. גם אנו יכולים לעסוק בדרשת שמות. ניתן לתרגל מדרשי שם יצירתיים, באופן חופשי. דווקא כאן תוביל אותנו דרשת השמות לאפיונים דיכוטומיים. קין והבל מצטיירים כשונים מאד:
המלה “קין” מזכירה לנו קניין וקנאה.דרשת השם מציגה לנו את קין כאדם חומרי, כלשון המדרש: “להוט אחר אדמה” (ב”ר כב ד”ה ויהי הבל רועה), וכאיש בעל רגשות עזים, קנאי. חז”ל מצאו בשמו רמז לכלי שבאמצעותו עתיד קין להרוג את אחיו:
אפשרות אחת: בקנה : “רשב”ג אמר: בקנה הרגו, שנאמר: “וילד לחבורתי” – דבר שעושה חבורה.” (ב”ר כב)
או אפשרות אחרת: בחרב, המכונה בספר שמואל – “קין”.

ניתן להמשיך ולחקור את דמותו של קין תוך התייחסות לעיסוקו: עובד אדמה הוא אדם אקטיבי, יצירתי, יוזם, אחראי. ובהתייחסות לעובדת היותו הבן הבכור, היורש, ניתן לשער שהוא גם ממוקד בעצמו.
הבן השני הוא הבל. שמו מבטא אויר, משהו רוחני, לא בהכרח בהיבט החיובי של ה”רוחניות”, אולי הוא מבטא פסיביות, חוסר ממשות וחוסר אחיזה במציאות. ראוי לציין שהמלה “הבל” נזכרת בתנ”ך בהקשרים שליליים. כרועה צאן הוא מצטייר כאיש שאינו משועבד לנכסים חומריים, לזמן, אדם שלא מתכנן לטווח ארוך, לא רכושני.

ניסינו לגעת בנקודות המייחדות את קין ואת הבל בעזרת דרשת השמות והתייחסות לעיסוקם. אך יש להם גם מהות משותפת. קין והבל מביאים לעולם את המושג “אחים”, המושג מגלם את פוטנציאל האחווה. אך יחד עם האפשרות ליחסי אחווה, לקיום משותף, יורד לעולם גם החטא המוסרי הראשון, הרוע המוסרי, שבסופו הרג.
עם הופעתם בעולם מביאים עימם קין והבל את הרעות – הרֵעַ – ואת הרָע. הזהות בכתיב של המילים “רֵעַ” ו”רָע” מזכירה לנו שמטבע האדם לראות את הרָע ברֵעַ, באחר.
מה מקור הרע? האם הרע הוא רק קין? האם בשביל מריבה צריך שניים, והאשמה מתחלקת בין השניים? ואולי יש תשובות נוספות?

האם קין הוא הרע והבל הוא הטוב?
הדיון בנושא זה נעשה בעזרת התרגיל: תעודת זהות מטאפורית. שימוש במטאפורות בעבודה היצירתית הוא כלי חשוב בעיני. אנו הולכים כאן בעקבות חז”ל שהרבו להיעזר בעולם הדימויים, הסמלים והמשלים.
“יצירת מטאפורה היא תהליך סובייקטיבי יצירתי… היא מבטאת יחסים בין השפה למחשבה, וחושפת את עולמו המושגי של יוצרה ואת תפיסת המציאות שלו… בכוחן של מטאפורות חדשות להעמיק את ההבנה לגבי המציאות החלופית שהן מתארות…
(שפרה שינמן, תאטרון הכיתה, 1995)
התרגיל יוצר קשר בין עולם הדימויים האישי לבין דימויים ספרותיים וצורניים ופותח פתח להמשך תהליך חקירת הדמויות.

תרגיל 2:
נסו לבנות לקין ולהבל תעודת זהות מטאפורית, בעזרת הטבלה הבאה.
לדוגמא: אילו קין היה צבע, איזה צבע היית בוחרת לו? אילו הבל היה אבר בגוף, איזה אבר הוא היה בעינייך? (השתדלי לכתוב באופן אינטואיטיבי, מיידי, ללא מחשבה ותכנון)

תעודת זהות מטאפורית

קין הבל
צבע
ריח
חדר בבית
אבר בגוף
אוכל
בגד
צמח
בעל חיים
ציפור
צורת נוף
זמן (שעה, עונה)
יצירה מוסיקלית
חומר
כלי עבודה
הסטודנטיות הציעו מגוון רענן ויצירתי של דימויים. אביא דוגמאות אחדות ואפרש אותן בקצרה. (הראשון בכל צמד יהיה מטאפורה לקין והשני – להבל). הפרשנות היא אינטואיטיבית ונשענת על שפת הסמלים האוניברסאלית וגם על סמלים מוסכמים במסורת היהודית.
בעלי חיים: שועל וגדי, נמר וגדי
בשתי המטאפורות אין ספק מי אשם. יש אשם ודאי הנמשל לחיית טרף, ויש קורבן הנמשל לגדי תמים וחסר ישע. השועל והנמר מתכננים את הציד ואורבים לטרפם. בהקשר להריגת הבל האסוציאציה מובילה אותנו לרצח מתוכנן היטב. אבל אולי מחשבה נוספת תביא אותנו להרהר בייעוד הטבעי שממלאת כל חיה בעולם. השועל נברא כדי לטרוף והגדי סופו להיטרף?

נשק: חץ וקשת
המטאפורה המורכבת הזו יוצרת, קודם כל, מהות משותפת שאינה ניתנת להפרדה. מהי הקשת ללא החץ? ולהיפך. הם ממלאים יעוד משותף. במבט נוסף נוכל להבחין שקין מייצג פן פאלי – חץ, והבל מייצג צורה נשית – קשת. בהתייחסות לנושא האשם נוכל לומר שקין – החץ הוא התוצאה של הבל – הקשת, הוא הסיבה והתנאי למתח הגדול, לדריכת הקשת שיוצרת את ירי החץ. הבל בהתנהגותו גורם למתח האדיר שמביא את קין ל”ירייה”.

כלי עבודה: קלשון ומצקת
מטאפורות לא שיפוטיות המתארות ייצוג גברי ונשי, יצרנות ושירותים. הקלשון מייצג את עבודת האדמה של קין, את היוזמה שכרוכה בה פעולה חודרנית, אלימה. החקלאי הופך את האדמה, משתמש בה, גורם לה להוציא מהכוח אל הפועל את החבוי בתוכה. המצקת מייצגת אוכל, הגשת אוכל, פעולה אימהית ומעניקה. גם צורתה הקמורה מרמזת על כך. הדימויים מזכירים את אופן ניתוח הדמויות שהבאנו לעיל.

בגד: חליפת אבירים ומגן, בגד קצר ובגד צנוע, שניהם בבגדי עור
שתי המטאפורות הראשונות אומרות: האשם הוא באחר, המטאפורה השנייה מרמזת אפילו על שיח דתי עכשווי: צניעות בלבוש כמצביעה על טוהר פנימי. המטאפורה השלישית רומזת שהרוע נמצא אצל כל אדם, והוא מיוצג על ידי משהו קמאי ומלא עוצמה, כמו בגדי עור.

מקצוע: שוחט ורופא
המטאפורה הזו מתוחכמת מאד. היא מנהלת דיאלוג עם הדיון האינסופי בשאלת התורשה והסביבה. בבחירה בשוחט וברופא היא אומרת: הגנים האלימים משותפים, אבל יש בחירה חופשית. האחד בחר בדרך של הרג (אומנם הרג מוגבל ומותר, אבל – הרג) והאחר עשה תהליך של עידון, סובלימציה של האלימות, ומשתמש באותם כוחות כדי להחיות, לרפא.

חומר: ברזל וחול
החומרים השונים מייצגים את החזק מול החלש, במילים אחרות: יש כאן ביטוי למאבק לא הוגן. אישיות חזקה ומגובשת מול אישיות לא עמידה מול לחצים.

אוכל: אומצה וקצפת, בשר וסופגניה
המטאפורות דומות זו לזו, הן מסמלות דמות של אדם חזק ומלא חיוניות, לעומת דמות רכה, מתוקה, לא כל כך משמעותית, אבל מושכת לב. אין כאן התייחסות שיפוטית, אלא אפיון של טיפוסים שונים.

נוף: ג’ונגל ומדבר
שתי המטאפורות מייצגות תיאורים של תת-המודע השונה של קין ושל הבל. הג’ונגל רומז על עומס רגשי, על עולם פנימי מלא תוכן, פוטנציאל גדול (נשמת תוהו) אבל חוסר יכולת למצוא בו דרך. המדבר מייצג ריקות, קבלה, זרימה, בדידות, שקט פנימי, יכולת התחברות רוחנית (נשמה מעולם התיקון).

קוצים ועננים
גם כאן יש דגש על הניגודים האישיותיים ודמיון לדרשות השמות.
תקופה היסטורית: אבן ואבות, ימי הביניים ורנסנס, אינתיפאדה וממלכת דוד
שלושת הצמדים מצביעים על עמדה שיפוטית הרומזת גם על השוואה בין הבל לעם ישראל ובין קין לבין מבקשי רעתנו. מטאפורות אלו מזכירות את הפרשנות הנוצרית האנכרוניסטית המשווה דווקא בין קין ליהודים.

צמח: דקל וזית
שני עצי פרי משבעת המינים, אין כאן התייחסות לטוב לעומת הרע. הדקל מרמז על מוטיב גברי לעומת הזית, שקווי המתאר שלו מעוגלים ונשיים. לאחד נוכחות מלאה בטחון ולאחר נוכחות מצטנעת יותר, מייצגת שורשיות וקשר לאדמה (דווקא להבל, רועה הצאן).

קנה וסביון
מטאפורות אלו משתמשות בכלי הפרשני של דרשות השם: הקנה נלקח מדרשת השם: קין, (ראה לעיל עמ’ 5-6), דרשת השם הבל היא מדרש מקורי: הבל הוא כמו זרעי הסביון העפים עם הרוח. שניהם צמחי בר, חסרי מטען תרבותי מרשים.

סירה קוצנית ונענע
דגש על הבדלי אישיות, בחירת נענע כמטאפורה להבל מזכירה את הפן הרוחני – הריחני שלו. יש כאן העמדה של אחד שהוא רע ומציק, לעומת האחר שהוא טוב ונעים.

חדר בבית: שירותים ומרפסת
השירותים מרמזים לנו על מקום צר וצפוף, הצד המוצנע וההכרחי של החיים, אבל הוא גם הצד המסריח שלהם. המקום בו מופרשים החומרים המיותרים והפסולים של האדם. אולי יש בכך רמז לדחפים האלימים של קין. המרפסת מציינת מרחבים – מרמזת על משלח ידו של הבל, רועה הצאן שחי לרוב במדבר, שאינו כפוף למסגרות.

מטבח וספריה
קין מייצג חיבור לחיים החומריים לעומת הבל המייצג את חיי הרוח. שני החדרים נמצאים בבית וחשובים לקיומו. בדימויים אלו אין שיפוטיות.

צבע: אדום וירוק
הצבע האדום מייצג מן הסתם את המוות, את דמו של הנרצח. והירוק מייצג את הצמיחה ואת התקווה. כאן יש התאמה לבחירת הצבעים הנוצרית. בציורים נוצריים קין מיוצג בעזרת הצבע האדום והבל – על ידי הצבע הכחול או הירוק.

מטאפורות פרשניות לשאלה: מי אשם?
במסע שערכנו בעקבות המטאפורות פסענו בדרך שהלכו בה גדולים לפנינו. המפרשים הגדולים של המקרא הם חכמי המשנה והתלמוד. חז”ל לא הכירו את המילה: מטאפורה, אבל נזקקו לדימויים ולמשלים כשרצו לחקור את פרשיות התורה. בהשאלה ניתן לומר ש’גם חז”ל חקרו את סיפור קין והבל בעזרת תעודת זהות מטאפורית’. גם חז”ל נזקקו לשימוש בעולם הדמיון והרגשות כדי להתמודד עם שאלות שהמילים לא יכולות להכיל.
מעניין להשוות בין המטאפורות שבחרו הסטודנטיות לבין אלו המופיעים במדרשים. נראה מה תורמות המטאפורות המדרשיות להבנת הדמויות והמניעים שלהן. מטאפורה היא ‘כלי עבודתו’ של המשורר. נפתח בדוגמא מהשירה העברית החדשה, בבית הראשון בשירו של דן פגיס: אחים
הֶבֶל צַח הָיָה וְצמְרִי
וּכְאִילוּ עָנָיו
כְּאַחֲרוֹן הַגְּדָיִים הָרַכִּים
וּמְתוּלְתָל כְּעָשָּׁן הַמִּנְחָה שְׁשָׁלַח
אֶל אַפֵּי אֲדוֹנָיו.

פגיס משתמש בדימויים השאולים מן הסיפור, בהרמזים. הבל הוא כמו כבשה מהעדר שלו, ולא סתם כבשה אלא “אחרון הגדיים הרכים”. להבנתי, פגיס לא מזהה רכות עם טוב. מעטפת הצמר העבה היא בעצם כיסוי והסתרה. הבל מפותל כמו תלתליו. הוא “כאילו עניו”, אבל התלתלים החמודים שלו הופכים להיות מסך עשן מסתיר ומחניק. האם פגיס רומז שגם הבל אשם במה שקרה?
קין הוא כמו סכין. אנו יודעים את סוף הסיפור, אנו יודעים שבסכין זו הוא רוצח את הבל. הסכין היא מה שהיא. אמנם מאיימת, אבל גלויה, מייצגת יושר. אולי דווקא תכונת הישרות וחוסר היכולת להתפשרות, תכונת האמת, היא המסכנת את קיומנו?
מה חושב פגיס על שאלת האשמה? על מקור הרע?

בבראשית רבה פרשה כב מופיעה סדרת משלים העוסקים בשאלת האחריות. כל משל מצייר את קין והבל בעזרת מטאפורות השאולות מעולם החי, הצומח ועוד. כל משל מעמיד באופן שונה את מערכת היחסים בין קין, הבל והקב”ה. הבחירה במטאפורות השונות מצביעה על מצב נפשי שונה של ההורג. ומתוך כך מאפשרת התבוננות עמוקה בשאלת האחריות.
במשל הראשון זירת הרצח היא כיכר העיר. והמקצוע איפרכוס – מושל המחוז, הממונה על הסדר הציבורי – נבחר דווקא עבור הקב”ה.
(י) “ויאמר י”י אל קין אי הבל” וגו’
(משל) לאיפרכוס שהיה מהלך באמצע פלטיה, מצא הרוג אחד ואחד עומד עליו,
אמר לו: מי הרג זה?
אמר ליה: אנא בעי לך ואת בעי לי, אמר ליה: לא אמרת כלום.
בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כב ד”ה (י) ויאמר י”י
הרצח בוצע בכיכר העיר. המשל מתאר תמונה מחיי היום-יום בעיר רומאית. בסיפור המקראי אין גופה, ואין עדים. במשל הקב”ה מיוצג על ידי מושל העיר, הממונה על הסדר החברתי. האזרח קין לא מקבל אחריות על מעשיו, הוא מתחצף, מתנער מאחריות.
המסר: גם אם הרצח נעשה במסתרים יש “מושל לבירה”, שרואה הכל כאילו נעשה בראש חוצות, ותובע צדק. הרצח מתואר כפשע חברתי.

במשל השני קין נמשל לגנב בעוד הבל מקבל דימוי מעולם הצומח, אין הוא מקביל לקין. בעל המשל לא מתאר את הבל כאדם בעל משלח- יד כלשהו. דמו של הבל המת נמשל לפרי שנמעך, לתותים שמלכלכים את הידיים:
(משל) לאחד שנכנס לגינה וליקט תותין ואכל, והיה בעל הגינה רץ אחריו,
אמר לו: מה בידך? אמר לו: ולא כלום,
(א”ל): והרי ידיך מלוכלכות,
(כך אמר לו קין להקב”ה: “השומר אחי אנכי”?
אמר לו הקב”ה: הא רשע) “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה”. (שם, שם)

לכאורה, נראה לנו שהמשל מבטא זילות של מעשה הרצח. הריגת אדם מתוארת כעבירה קלה כמו מעשה קונדס של ילדים – גניבת תותים (דרשת המילה: “דמי” – הביאה את הדרשן לבחירה בפרי שמלכלך את הידיים בצבע אדום)
החידוש כאן הוא שהפשע נעשה בחלקת אלוהים. הנושא אינו כיצד אוכפות הרשויות את הצדק החברתי וכיצד נענש החוטא, אלא מה קורה לנפשו של החוטא. המשל מתאר מציאות שבה החוטא אינו מכיר בחומרת מעשהו. יתכן שאין לו כלל תחושת אשם, בעיניו המעשה שעשה הוא פעוט ערך כמו גניבת תותים. המשל רוצה לומר לנו שגם אם הפושע מכחיש את חטאו, הוא נשאר מוכתם. כתמי הפרי אינם יורדים מן הידיים. החוטא נשאר עם חטאו. זהו חטא בינו לבין עצמו ובינו לבין הקב”ה. זהו פשע דתי רוחני.

המשל השלישי משתמש במטאפורה מעולם החי. בתרגיל: תעודת זהות מטאפורית, בחרו סטודנטיות אחדות לייצג את הבל כגדי. גם פגיס, בשירו, תיאר אותו כגדי. הגדי מזכיר לנו שהבל הוא רועה צאן. אבל במשל של חז”ל אין העמדה סימטרית של אדם מול אדם או של חיה מול חיה, אלא של אדם שהוא גנב – מול בעל חיים שהוא גדי, עז-תינוק. בדימוי זה הבל מצטייר כקורבן. הוא לא רק דמות רכה ועדינה, כמו גדי, אלא בעיקר חסר ישע ולגמרי לא אשם.
(משל) לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי אחד והפשילו אחריו,
והיה בעל המרעה רץ אחריו, אמר לו: מה בידך?
אמר לו: ולא כלום,
אמר לו: והרי מפעה אחריך,
כך (אמר הקב”ה לקין): “קול דמי אחיך צועקים אלי…”, (שם, שם)
ההתכחשות של קין למעשהו מופיעה כאן במלוא חריפותה. זעקת הנרצח מפעה אחרי הרוצח.

במשל האחרון בסדרה נבחרו לקין ולהבל “מקצועות” זהים, תמוהים: שניהם לודרים בזירה הרומית. בעצם, שבויים המשמשים כלי משחק אכזרי בידי המלך – הקיסר הרומאי, שהוא, למרבה הפלצות, משל לקב”ה.
אמר רבי שמעון בן יוחאי: קשה הדבר לאומרו, ואי אפשר לפה לפרשו,
(משל) לשני אתליטין שהיו עומדין ומתגוששין לפני המלך,
אילו רצה המלך – פירשן
ולא רצה המלך לפרשן,
חזק אחד על חבירו והרגו, והיה צווח ואמר: מאן יבעי דיני קדם מלכא,
כך: “קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה”, (שם, שם)

זה משל מזעזע. ובעל המשל, ר’ שמעון בן יוחאי, מודע לעוצמת דבריו. הוא פותח ואומר שאי אפשר לומר במפורש (דברים כה קשים), לכן יש לומר בעקיפין. הוא מדמה את הקב”ה לקיסר רומאי. הדימוי השלילי ביותר שיכול רשב”י, שונא הרומאים ותרבותם, לבחור. בדומה למשל הראשון שהבאנו יש כאן תיאור מהריאליה של תקופת המשנה, מהעולם הרומי. קין והבל מתוארים כשני מתאבקים, לודרים בזירה. כל מה שכלול ב”תיאטרון הרומי” היה תרבות מוקעת על-ידי חז”ל.
הלודרים מוצגים כשווים, אין טוב ורע, שניהם משמשים כלי משחק ב”קרקס החיים”. אחד, לא ברור מדוע, גובר על האחר וברגע שבין החיים למוות הם פונים למלך להכריע על גורלו של המנוצח. המלך (לפעמים גם הקהל) מכריע בהינף אגודל.
המדרש נשען על דרשת המילים:” צועקים אלי”. רשב”י משנה אות אחת: “צועקים עלי”. המלך הופך משופט לנשפט. המת, המנוצח, הפסיבי, הופך לאקטיבי, מדבר, תובע. משל זה לוקח את הפעיות של הגדי חסר הישע מן המשל הקודם והופך אותן להתרסה כלפי שמיים.
עד כה התלבטנו האם האשמה מוטלת בלעדית על קין, או שגם להבל יש מידה של אחריות. והנה מוטלת בזירה דמות שלישית בעלת אחריות.

מדרש תנחומא אומר דברים דומים בצורה בוטה וישירה:
משל למה הדבר דומה? לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבקר תפשו השוער,
אמר לו: למה גנבת את הכלים?
אמר לו: אני גנב ולא הנחתי אומנתי אבל אתה אומנתך בשער לשמור. למה הנחת אומנתך?
ועכשיו אתה אומר לי כך, ואף קין כך אמר: אני הרגתי אותו? בראת בי יצר הרע, אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו אתה הוא שהרגתו שנקראת אנכי
שאלו קבלת קרבני כמותו לא הייתי מתקנא בו.
צועקים אלי צועקים עלי משל לשנים שעשו מריבה, הרג אחד מהן את חבירו.
היה בהן שליש ולא הפריש ביניהם, על מי הכל משיחין? לא על השליש?
לכך כתיב: “צועקים אלי” – צועקים עלי. (תנחומא ט)

אם כך, על מי מוטלת האחריות? ראינו בדיון קצר זה כיצד השימוש במטאפורות על ידי חז”ל, יוצר שפה עקיפה, המאפשרת התמודדות עם שאלות יסוד בדרכים הפועלות על הנפש כולה ולא רק על השכל. יתכן שחז”ל בחרו בדרך זו דווקא כאשר הם עסקו בשאלות קיומיות קשות.
בדיון שהעלנו הבאנו דוגמא מן הספרות, ותרגילים שבוצעו על ידי הסטודנטיות. דיאלוג מעניין נוצר תוך כדי השוואה בין מקורות חז”ל לבין העבודה היצירתית.

על מי מוטלת האחריות?
לאחר הלימוד העיוני, נציע להניח בצד את השאלות ואת המחשבות, ולעסוק בשאלת האחריות תוך העלאת חומרים “מן השורשים”, מהמקומות הנסתרים שבתוכנו. נציע שני תרגילים מקבילים. הראשון – בכתיבה יצירתית, והשני – בתנועה. להלן ההוראות לביצוע התרגיל בכתיבה יצירתית.

תרגיל 3.1: כתיבה יצירתית
בוקר. קין והבל רחוקים מביתם. כל אחד מהם עסוק במלאכתו.
קין עובד את אדמתו
הבל רועה את צאנו
הם מהרהרים בשתיקה. אתמול נפל ביניהם דבר:
ה’ שעה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו – לא שעה.
הם מזהים זה את זה מרחוק.
הם מתקרבים.

בחרי באחד משני האחים.
תארי בגוף ראשון את המסע החיצוני והפנימי שהוא עובר עד הגיעו אל אחיו.
חיצוני: מה הוא רואה, שומע, מריח, האם הוא רואה, שומע, מריח… ?
פנימי: תארי בשיטת “זרם התודעה” מה “עובר לו בפנים”. שברי מחשבות, תחושות…

לאחר ביצוע התרגיל כל סטודנטית קראה את הקטע שכתבה. המנחה והקבוצה דנו בשאלות, למה בחרתי להזדהות דווקא עם קין או עם הבל. אלו תובנות עולות מן הקטעים לגבי המשמעות של האחריות והאשמה בחיי.
מובאות כאן שתי דוגמאות (בעילום שם) מתוך הקטעים.
סיפורו של הבל
פתאום שמעתי רעש מתוך העדר. הכבשים היו חסרות מנוחה, והחלו להשתולל. סובבתי את ראשי, מרחוק ראיתי את אחי, קין. לא, זה לא היה אחי שהכרתי. הוא התקרב אלי. עיניו היו פעורות והביטו בי במבט קודר, שפתיו היו יבשות ומאד חמוצות, שפת הגוף שלו הבהילה אותי. הוא עמד מולי, זקוף, רגליו פסוקות, ידו הימנית מורמת כאילו הוא אוחז בה כלי נשק. הייתכן?!
נכנסתי לבהלה ושאלתי אותו בקול רועד:
– מה רצונך, אחי?
– האם אתה צמא? האם אתה רוצה שאתן לך לשתות מחלב הכבשים שלי?
– אולי שכחת בבית את ארוחת הצהריים שלך ואתה רוצה שנתחלק באוכל?
קין לא ענה.

סיפורו של קין
הדמעות חונקות את גרוני.
אל מנחתו שעה, ושלי – בעינה עומדת.
משתדל לשוות פני תם – אך לשווא.
מזגוגית העין טיפה נושרת, ועוד אחת
אל מנחתו שעה, ושלי?
בתחילה זרזיף, אחר כך נחל נהר מבול…
מדוע, מדוע לשלי – לא… במה חטאתי?
לחיי סמוקות קודחות, ראשי סחרחר
אני בתוך המערבולת, קשה לנשום!
כרגיל מצליח לו. הנה הוא לפני תופס
בגזר עץ, נושם לרווחה, נסחף אל
חוף מבטחים, ניצל.
ואני? הכל גואה, אין אוויר, בולע מים
מתנפל על גזר העץ שלו, אולי יחזיק את
שנינו. ידיו ניתקות והוא צולל… נעלם.
הבל… הבל… חזור
ראשו מציץ בין הגלים בסערה ונעלם שנית
הבל… אחי… הדמעות… הגרון… הכל מטושטש.
שקט.
השמש מלטפת, החול רך ונעים.
אני פוקח את עיני, האור צורב בעיניים. צבעים
חזקים וברורים כחול, צהוב, ירוק.
היום שאחרי… הוא איננו. ה”לבד”. הזמן
חולף, מותש, מונח מוטל על החול.
השמש שוקעת, קריר רטוב.
התזרח מחדש? התשלח את קרניה לחממני?
התאיר לי הדרך?
לבד

התרגיל המקביל נעשה בזוגות. בכל זוג האחת בוחרת לייצג את קין, והאחרת – את הבל. שלב מכין בעבודה הוא בחירה בחפץ מטאפורי.
החפץ המטאפורי יכול להיות פריט לבוש, רהיט, בעל חיים, צמח וכל אביזר אחר העולה על הדעת. לחפץ המטאפורי עשויים להיות תפקידים רבים בהבעה הדרמטית.
נציע תפקידים אפשריים אחדים:
– תפקיד שימושי (בסיפורנו: כלי רצח, כלי הגנה, כלי עבודה, אוכל… )
– מסמן של תקופה היסטורית (בחירה בבגדי עור תשאיר את הסיפור במקרא, בעוד שבחירה בחפץ בן ימינו תקרב את הסיפור לעיסוק במשמעות חיינו)
– מאפיין של הדמות
-מייצג סמלי של המצב הנפשי של הדמות (חפץ המחצין חרדה, מתח, אדישות או כל רגש אחר)
בחירה בחפץ כלשהו מתייחסת בעקיפין לשאלת האשם והאחריות, ומסייעת לנו בעבודה הפרשנית. ניתן להיעזר במאגר שנבנה בתרגיל: תעודת זהות מטאפורית.
לאחר הבחירה בחפץ המטאפורי מתכננות המשתתפות את הדרך זו מול זו. על הדרך להיעשות ללא מלים. בנות הזוג מחליטות על אופן הדיאלוג ביניהן. האם כל אחת פועלת באופן מנותק מהאחרת? האם יש מוביל ומובל? (פעולה ותגובה, חיקוי או היפוך)
בתכנון התרגיל נלקחים בחשבון ארבעה מרכיבים עיקריים:
– הגוף עצמו (רצוי להדגיש איבר מוביל)
– המרחב שדרכו נע הגוף
– הזמן שבו נע הגוף (מהירות, קצב, הטעמה, עצירה)
– העוצמה שבאמצעותה נע הגוף

תרגיל 3.2: תרגיל בתנועה, תרגיל בזוגות
בוקר. קין והבל רחוקים מביתם. כל אחד מהם עסוק במלאכתו.
קין עובד את אדמתו
הבל רועה את צאנו
הם מהרהרים בשתיקה. אתמול נפל ביניהם דבר:
ה’ שעה אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו – לא שעה.
הם מזהים זה את זה מרחוק.
הם מתקרבים.

בכל זוג אחת בוחרת לייצג את הבל והאחרת את קין. כל דמות בוחרת בחפץ מטאפורי שישמש אותה בתרגיל.
תארו ללא מלים את המסע החיצוני והפנימי שאתן עוברות בדרך למפגש הגורלי.
האם המסע משותף? האם יש התאמה ודמיון בין התנועות? האם המסע אישי ומנותק?
התייחסו במיוחד לאופי התנועות, ולאופן ההתקדמות זו לקראת זו.

הסטודנטיות הציגו את קטעי המסע בתנועה שהכינו. (אורך כל קטע 2-3 דקות). כפי שהצגנו בפתח המאמר: “…כשם ששרשיו של אילן משתילים לכל מקום כך דברי תורה נכנסים ומשתילים בכל הגוף…” תרגיל זה מאפשר לחוות באמצעות הגוף, הבנה חדשה, הצצה אל השורשים, אל החלקים הנסתרים שבנפשנו.

לסיום הדיון בשאלת האחריות נתתי לסטודנטיות משימות לביצוע בבית:

תרגיל 4
התבוננות פנימית: במה אני דומה לקין ובמה אני דומה להבל.

תרגיל 5
משימת פרידה: איזו מתנה אני רוצה לתת לקין ואיזו להבל
(מתנה ריאלית או וירטואלית)

פעילות בעקבות תרגיל 4:
בכיתה, התכנסו הסטודנטיות בחבורות קטנות ושוחחו על המחשבות שעלו להן בעקבות המטלה. בחרתי לא לעסוק בשאלה במליאה, דווקא מפני שאני מייחסת לה מקום חשוב במיוחד. בסיום השיחות בקבוצות הקטנות שאלתי אם הן רוצות לשתף את הקבוצה כולה בדברים שעלו בשיחות האינטימיות.
ההתייחסויות היו כנות ולעיתים אף מכאיבות. אספתי משפטים שנאמרו על ידי סטודנטיות שונות, מיינתי את האמירות, אבל אין כאן ניסיון ליצור דמות קוהרנטית, כמובן. המשפטים מדברים בעד עצמם, ויובאו ללא פרשנות.

אני דומה לקין:
אוהבת ירקות, ריאלית, גשמית, חרוצה, פעילה, נמרצת, היפראקטיבית, יוזמת, רוצה לנסות דברים חדשים, רוצה להגיע להישגים, נלחמת ולא מוותרת, בדרך כלל אני משיגה מה שאני רוצה,
שולטת בכל, אימפולסיבית, ממהרת להתרגז, מגיעה למסקנות לא נכונות מהר מדי, פועלת מהבטן, לפעמים אני עושה מעשה פזיז חסר שיקול דעת,
תחרותית, מקנאה, עקשנית ולא מוותרת בקלות,
פגיעה מאד, לוקחת קשה כל דבר,
לא יודעת לשווק את מה שאני עושה, לא קוראת למפקחת להראות לה את הצלחותיי בגן, רוצה להיות מקובלת, לקבל פידבק, חשה שאני נותנת את כל כוחותיי ולא מעריכים אותי מספיק,
ישרה כסכין, חשוב לי מאד הצדק אבל אני לא נלחמת כמו קין,
לא מפחדת מכלום, שולפת ציפורנים להגן על עצמי ועל הילדים,
מטילה אחריות על האחר,
אני לא דומה לקין: אין אצלי חוסר שליטה, אני תמיד בשליטה,
אני לא דומה לקין: חשבתי שבוע שלם ולא מצאתי במה.

כמו הבל, גם אני:
“חנונית”, שלווה, חייכנית, רחפנית, ממריאה מעלה, מתנתקת, אוהבת מרחבים, להיות בחוץ, נחנקת במקום סגור, אוהבת טבע וחופשיות, אוהבת בעלי חיים ונוף הררי
חובבת מוסיקה,
נעימת הליכות, לא מסתכסכת, לא מתערבת כשמישהו כועס, יש לי יכולת לסלוח,
חרוצה, משקיעה, חשוב לי שיעריכו אותי ויפרגנו לי,
נראית עדינה אבל עומדת על שלי,
יודעת לתת מעצמי לאחרים, נותנת את הכי טוב או בכלל לא, נותנת מכל הלב בצורה הכי אסתטית,
נוטה להיות קרבן,
אני תמימה כל כך שזה יכול להביא לאובדני.

תרגיל 5: משימת הפרידה – הבאת המתנות – הביאה תוצאות מגוונות מאד. יש שהביאו מתנה מוחשית, עטופה. יש שהתייחסו בהומור, ויש באופן דידקטי (רוב הסטודנטיות הן מורות בפועל)
לקין להבל
אזיקים חיים, המשכיות, ילדים
חליל (שיתרומם מעל האדמה) מעדר (שיעסוק בעמל היומיומי ויחוש אחריות)
מראה מסיר איפור
ציפור על הכתף
לא הייתי נותנת, לא מגיע לו כלום הוא מושלם, אין מה לתת לו
שק אגרוף/ ספר עצות/ טיפול נפשי מדריך לאסרטיביות
מגשר בינו ובין הבל מחסה, מקום להסתתר
איפוק, סבלנות, קור רוח, אומץ להודות בכישלון, צניעות
מפגישה אותו עם ר’ עקיבא, שיאמר לו: ואהבת לרעך כמוך רגליים קלות, שיוכל לברוח
קורס מדיטציה, רפלקסולוגיה ושמן עיסוי תעוזה, כוח להלחם
מנחה שתמצא חן בעיני אלוהים אלוהים אחר שידע להגן עליו
חיבוק מאדם משמעותי בחייו יכולת לחבק
נוף פסטורלי טיול מסביב לעולם
חוסן נפשי, כוח סבל תחכום, כושר שכנוע

סיכום
מאמר זה, כהגדרתו, עסק בעיקר בתיעוד קווי העבודה היצירתיים, ששולבו בהוראת פסוקים אחדים מספר בראשית. מובן שהתהליך צריך להיות מלווה בלימוד מעמיק יותר, בעיון במקורות ובדיונים בכיתה. כמו כן, יש לתרגל דרכי פעולה יצירתיות עם הקבוצה.
עשינו מסע מן הנאמר בתורה, אל מה שלא נאמר. שאלנו שאלות על מהות האח והאחריות ועל הקשר בין הרָע לרֵעַ וחיפשנו אותם גם בתוכנו.
_________________________________________________
ביבליוגרפיה נבחרת:
1. ד. אוריין, דרמה ותיאטרון, תל-אביב, אור-עם, 1988, עמ’ 89-92
2. ד. אוריין ואחרים, דרמה בחינוך – כתיבה, משחק וצפייה , מכון מופת, תשנ”ו
3. י. אשכנזי, זה ספר תולדות אדם, ערך ופרש, י. פיבקו, מהדורה נסיונית
4. מ”מ בובר, סגנון המלה-המנחה בסיפורי התורה, בתוך: דרכו של מקרא: עיונים בדפוסי סגנון במקרא, ירושלים, תשכ”ד, עמ’ 284-299
5. ג. בולטון, פוטנציאל הריפוי של כתיבה יצירתית, אח, 2003
6. ב. בטלהיים, קסמן של אגדות, מודן, 1975
7. א. גלי, דרמה – כיצד?, רשפים, 1995
8. מ. גרזי, אהבה מבעד לחלון – טלנובלה קדומה, על אהבתם של יוסף הצדיק ואסנת, הנסיכה המצרית היפהפייה, בתוך: י. מאלי, עורכת, גלי עיון ומחקר, קצרין, תשס”ה, עמ’
9. מ. גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רביבים, 1987
10. י. חסידה, אוצר אישי התנ”ך – דמותם ופעלם בפי חז”ל, ראובן מס, תשנ”ט
11. א. כהן ועוד, סיפור קין והבל והשתקפותו בספרות ובאמנות – יחידה בינתחומית, בתוך: ש. קירש, עורכת, עלון למורה לספרות, וחי אחיך עמך – על כבוד האדם ועל אלימות 19 ת”ל, משרד החינוך, תש”ס עמ’ 127-165
12. נ. ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ההסתדרות הציונית העולמית, תשל”א
13. ח. מאק, מדרש האגדה, משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1989
14. א. נהרין, האני היוצר, פעילות באמצעות הדרמה, מסדה, 1978
15. א. סמט, עיונים בפרשות השבוע, מעליות, תשס”ב
16. ד. פלאמר, דמיון מודרך עם ילדים – פעילות אינטראקטיבית , אח, 2003
17. א. פרום, השפה שנשכחה, ירושלים1951, עמ’ 18-26 (תרגום: י’ רוזלר).
18. י. פרנקל, עיונים בעולמו הרוחני של סיפור האגדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ”א
19. י. פרנקל, סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, הקיבוץ המאוחד, 2001
20. ת. ציון, עורכת, סיפורי ראשית – רב-שיח על שאלות אנושיות בספר בראשית, ידיעות אחרונות, 2002
21. מ. צפור, דינה – לאה- יעקב, קריאה אחרת בפרשת אונס דינה, בתוך: ר. דביר גולדברג, עורכת, מסכת ג’, מתן, ירושלים, תשס”ה, עמ’ 11-14
22. מ”ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית, תשי”ט
23. מ. קיפניס, בימה יצירתית – תאטרון ככלי חינוכי-חברתי, מסדה, 2003
24. י. קפלון, ראיתי והנה – 74 תרגילי יצירה בהשראת פרשות השבוע ומועדי ישראל,
בית אב, 2004
25. ז. רובין, לרקוד את אבותינו, מכון מופ”ת, תשנ”ה, עמ’ 11-15