כדי לאפשר לכל כותב להתוודע לחלק היוצר שבו, עליו להיפרד לפעמים מכמה מנגנונים שהעיקרי בהם הוא מנגנון השפיטה. משפטים כמו: “אני לא יודע לכתוב”, “אני לא מצליחה לנסח מה שאני חושבת”, “זה נורא מכוער” מקורם במחשבה שהכתיבה היא נחלתם של המוכשרים (סופרים, עיתונאים, קופירייטרים) בלבד.

כל אחד יכול לכתוב. יש שאוהבים ויש שלא. מי שאוהב לכתוב יכול להפוך את הכתיבה לכלי הביטוי שלו, שבאמצעותו הוא מתחבר לעצמי שלו מבלי להיות תלוי בתוצר, בלי להיהפך לשופט של התוצר המוגמר.

המטרה בשלב הראשוני היא “לעשות את היד קלה”, לתת למילים לזרום, להשתחרר מהצורך להגיש תוצאה ראויה, ולגלות את עצם הנאת שרבוט המלים והפעלת הדמיון.

כדי ללמוד לכתוב, צריך לכתוב. לכל אחד יש סגנון משלו, בחירות והעדפות. אין טעם ללמד לנסח, או לדרוש הצמדות לחוקים לשוניים ותחביר תקני, לפחות לא בתחילת הדרך. בואו נזכור שהספרות עצמה מלאה בביטויים ומשפטים שאינם עוברים את האקדמיה ללשון עברית ובכל זאת היא לא מפסיקה להיות “ספרות יפה”.

אבני הבניין של הסיפור הן המילים. לכאורה, חומר מצומצם, בייחוד אם משווים זאת לאומנויות אחרות: לאמנות הפלסטית יש צבעים, ניירות, בדים וחומרים לפיסול. למוסיקה יש את הצלילים וכלי הנגינה. לתאטרון את המשחק והטקסט, התנועה והמוסיקה, התפאורה והתאורה… ולסיפור – מילים בלבד. כיצד משתמשים במילים כך שיכילו חומרים נוספים: צבע, ריח, קול ותנועה? כדי לעשות זאת צריך הכותב להפעיל את דמיונו של הקורא. יש הבדל גדול בין סיפור המציין שהחשוד נתפס בזמן ארוחת הבוקר לבין תיאור רחש הביצים במחבת, ריח הלחם בתנור והסלט הצבעוני שעל השולחן, בזמן שהשוטר שועט לתוך ביתו של החשוד במעשה.

הדרך שבה יכול הכותב לשכלל ולשפר את כתיבתו היא על-ידי ההתנסות. תפקידו של המנחה לספק הזדמנויות לכתיבה ולתת משוב שיעשיר את היצירה. במצגת הבאה מצורפים רעיונות לתרגילי כתיבה:

על הכתיבה והקשר שלה לשמיעה- מצגת