כולנו חווים חוויות למידה משמעותיות, ויודעים לחבר את התחושה למילה. אבל זו גם הסיבה שזה תמיד בערך. בערך מבינים ובערך מרגישים. כאשר נכנסים לפרטים ומנסים לדייק, מגלים שכל אחד מדבר על דברים מעט אחרים, גם אם קרובים.
הדיוק חשוב. לא היינו רוצים להתהלך בעולם ולראות אותו מטושטש. כשזה קורה לנו, אנחנו מיד הולכים להתאים לעצמינו משקפיים. בדברים הבאים, אנחנו נרכיב משקפיים, וננסה לדייק את המילה משמעות, לפחות בהקשר של חוויות למידה משמעותיות (בתקווה שזה יקרין הרבה מעבר).
כצעד ראשון, פנינו למילון, וגם למספר מקורות נוספים, ומצאנו ארבעה מובנים שונים למילה משמעות. בעברית ריבוי המובנים דרמטי אף יותר מאשר באנגלית, שכן משתמשים במילה משמעות לייצג גם significance וגם meaning. ניסינו לעשות מעט סדר באמצעות המיפוי הבא. ארבעה מובנים למילה משמעות:
מובן 1- משמעות סמנטית: משמעותו של דבר, היא קישורו של דבר זה למה שהוא מייצג- הפשר של המושג. כאשר מדברים על משמעות סמנטית – עוסקים בייצוגם של מוסכמות או סמלים מסוגים שונים. למשל, מה פשר המילה כלנית, ומה פשרו של תמרור עצור. כמו שאדם המציא שמות לכל בעלי החיים, כך גם בני אדם ממציאים שמות לכל דבר שקיים בחייהם. “הדברים בחיינו” אינם מופיעים לראשונה כמילים בתודעתנו אלא כתחושות. על מנת לתקשר עם בני אדם אחרים, עלינו לבטא את התחושות בעולמנו הפנימי לשפה. השפה היא כלי התיווך בין עולמות פנימיים של בני אדם שונים.
מובן 2 – משמעות כפרשנות: מתן פשר למושגים, לסמלים, או לאובייקטים. בני-אדם מפרשים את העולם באופן אישי דרך המבנים והדפוסים המצויים בתודעתם. יחד עם זאת, משמעויות נוצרות באופן קולקטיבי בקהיליות חברתיות ותרבותיות. כאשר אדם פוגש בתוכן או חווה התנסות כלשהי, הוא מפרש אותה דרך דפוסים הקיימים בתודעתו, שעוצבו גם דרך הבניות חברתיות ותרבותיות. לדוגמה, כאשר אדם קורא שירה, הוא מבין את המשמעות הסמנטית של כל מילה ומשפט אבל הוא יכול לפרש גם רבדים עמוקים יותר דרך דפוסים בתודעתו. למשל, בקריאת מילות השיר של רחל שפירא: “יש משהו עזוב בתאורת חצר”, האדם מנסה להבין מדוע רחל שפירא חושבת שתאורת חצר קשורה לבדידות, ומדוע בחרה דווקא בדימוי הזה. הוא מנסה לקשר זאת לשירים אחרים של רחל שפירא, ויתכן שהוא אף מתאר לעצמו את חצר שכונתו, ואת התאורה שם. הוא מפרש את השיר על פי הדפוסים שלו.
מובן 3 – משמעות כחשיבות, כייחוס ערך: המונח משמעות יכול גם לציין את ערכו, חשיבותו או מידת השפעתו של הדבר. דבר משמעותי הוא דבר בעל ערך. ניתן לשאול מי מייחס את החשיבות לדבר. האם הדבר בעל ערך באופן אובייקטיבי ומוחלט? האם הערך או ההשפעה מובנים באופן חברתי-תרבותי? ואולי ייחוס הערך והחשיבות הינו סובייקטיבי ואישי? לדוגמה, נאום בעל משמעות היסטורית הוא נאום שנתפס בעיני ההיסטוריונים והחברה כבעל ערך מכיוון שהשפיע על אירועים עתידיים, מנקודת מבט היסטורית מסוימת. אירוע משמעותי בחיי אדם (במובן הזה) הוא בעל חשיבות בעיני האדם כי יש לו השלכות כלשהן על חייו.
מובן 4 – משמעות קיומית (אקזיסטנציאליסטית): משמעות המתייחסת לתכלית החיים, ונוגעת בשאלות קיומיות עמוקות של האדם בניסיון לתת להן מענה. כאשר אדם מבין משהו הנוגע למהות ותכלית קיומו, היא גם תהיה בעלת ערך רב (משמעותית) עבורו.
באופן גס, ניתן להבחין כי שתי המשמעויות הראשונות מדברות על משמעות כ”פשר” או כ”פירוש” (באנגלית – meaning), ואילו שתי המשמעויות האחרונות מדברות על משמעות כ”חשיבות” או כ”ייחוס ערך” (significance). אל מול הסוגים הללו, נבחן עתה את שאלת המשמעות בחוויית למידה משמעותית.
משמעות במודל קשב- מפגש- התמרה
ננסה להבין את סוגי המשמעות במודל דרך התבוננות בפעילות של קריאה בספרו של ש”י עגנון – האדונית והרוכל. עגנון הוגה מליבו רעיון עמוק ומבטא אותו במבנה מורכב שיוצר סיפור.
תחילה ניזכר במודל קשב-מפגש-התמרה:
הפניית קשב: כאשר אנחנו נמצאים במקום סואן, עם הרבה רעשים ומנסים לשוחח עם חבר, אנחנו מפנים אליו קשב, ואז מחדדים בהדרגה את הקשב עוד ועוד, עד שקולו של חברינו נשמע בבירור מעל כל הקולות האחרים שבסביבה. זוהי הפניית קשב. עכשיו, אפשר להתחיל להתרכז במה שיש לחבר לומר.
מפגש: המפגש מתרחש כאשר אנחנו כבר קשובים לתוכן שמולנו ומרוכזים בו. במצב זה, אנחנו מתחילים להתבונן בתוכן ולעבד אותו דרך הדפוסים והתבניות שכבר קיימות אצלנו. חלק גדול מהמפגשים נשארים ברמה של התבוננות ועיבוד. במהלך חווית למידה משמעותית מתרחש בשלב מסוים גם “הדהוד” – היבט מסוים בתוכן נוגע במשהו עמוק בעולמינו הפנימי (נחדד נקודה זו בהמשך). למפגש שבו מתרחש הדהוד נקרא מפגש “מהדהד”.
התמרה: כאשר מתרחש מפגש מהדהד, בדרך כלל הוא גורר אחריו סדרה של “נפילת אסימונים” וארגון מחדש של מבנים ודפוסים. משהו חדש מתחולל בעולמינו הפנימי. לא מדובר כאן בלמידה של פריט מידע מסוים, אלא בטרנספורציה, הפיכה קטנה בפנימיותו של האדם, תבונית, רגשית, או מעשית.
בואו נדמיין תיכוניסט שקורא את הספר “האדונית והרוכל” של עגנון במסגרת מטלות של שיעור ספרות ונתאר מספר תסריטים.
תסריט א: התלמיד קורא את הסיפור באופן טכני. השפה ארכאית ולא מדברת אליו. גם הסיפור לא נוגע כהוא זה לחייו. זה לא מהתקופה שלו, זה לא שייך לו, זה לא רלוונטי לו. אבל מה? צריך ללמוד כי זה יהיה בבגרות. אז הוא קורא ומפרש את המילים, הוא מצליח להבין את המשפטים וגם את העלילה הסיפורית. הוא נעזר בספרי פרשנות כדי להבין את הרעיונות של הסיפור, ויודע לחזור עליהם באופן זה או אחר. הוא מפרש את המשמעות הסמנטית(מובן 1) של הסיפור, ולכן מבין באופן כללי את העלילה, מתוך זרות וריחוק. בדרך כלל, בתהליך קריאה כזה הקשב מופנה מתוך מניעים חיצוניים, והוא אינו מתפתח לקראת מפגש של ממש, ולכן גם לא נוצר מפגש מהדהד או התמרה.
תסריט ב: התלמיד קורא את הסיפור. הוא מפתח אינטימיות עם הסיפור. הוא מנסה להקשיב לסיפור. לדמיין את התקופה. הוא מקרין בעיני רוחו סרט שבו מככבים האדונית והרוכל, הכפר, הצבעים, הריחות. רגשות מטלטלים אותו בנקודות שיא בעלילה. הוא חווה את הסיפור. הוא מנסה להיכנס אליו. כאן יש קשב, ויש מפגש שעדיין לא מהדהד. אבל מתרחשים כל הזמן התבוננות ועיבוד. התבוננות במה שהסיפור מספר, ועיבוד על-פי התבניות שבתודעה. התלמיד חווה את הסיפור דרך התבניות הקיימות אצלו: הוא מטמיע (הטמעה על-פי פיאז’ה) תכנים, סיפור, ועלילה לתבניות שכבר קיימות אצלו. ישנו גם ארגון מקומי של תבניות (התאמה על-פי פיאז’ה) מתוך התעמקות בדימויים ומטאפורות, קישורים למקורות ספרותיים ולתנ”ך. חלק מהדימויים הללו יובילו אותו להבחנות דקות שלא הכיר קודם. הוא מתאים דפוסים ותבניות שקיימות בתודעתו לתוכן שהוא קורא, וכשהוא מסיים את הקריאה, תוך היעזרות בטקסטים פרשניים למיניהם, הוא חש שהוא מבין. יש כאן למידה. יש העמקה. יש ענין. הקריאה הזו היא משמעותית במובן שהיא מפרשת וחושפת רבדים הולכים ומעמיקים של משמעות (משמעות כפרשנות – מובן 2). ישנם פה ושם משפטים או אירועים שהוא אינו מבין לגמרי, למה התכוון שם עגנון? אבל ניחא, אולי לא חייבים להבין כל מילה וכל משפט.
תסריט ג: ההתחלה היא כמו תסריט ב, אבל לאחר שנחשפו מספר רבדים של משמעות, התלמיד מרגיש שהבין את הסיפור, את עומקיו והקשריו והוא אף יכול לשוחח או לכתוב עליו. עם זאת, משהו חסר לו. יש פה ושם משפטים או אירועים שהוא אינו מבין לגמרי, מעין רמזים שעגנון זרע שטומנים בחובם משמעויות (משמעות כפרשנות – מובן 2) עמוקות יותר שהוא עדיין לא הבין. ואז הוא מגיע לשיעור ספרות והמורה מציגה נקודת מבט חדשה על הסיפור. כשהוא שומע את דברי המורה, הוא מתרגש. הוא חש שהרעיון החדש הזה שהמורה מציעה הינו מפתח למעין דלת סתרים לרובד חדש ולא מוכר, עמוק יותר מהרבדים שחשף עד עתה. אבל לא רק. הרובד החדש גם מציע תובנות לשאלות שלו, להן הוא מבקש תשובה, זה מכבר. משהו בתוכו מתעורר ומתחיל לתהות על היצירה ממקום חדש, אישי הרבה יותר, לעבד אותה ממקום פנימי יותר. מתחיל חיבור בין האדם לבין היצירה, חיבור שהוא לא רק ברמת אני-לז אלא חיבור של אני-אתה (מרטין בובר). זהו ההדהוד. ההדהוד יוצר משמעות שמשלבת את שני סוגי משמעות – משמעות כפרשנות – מובן 2 (כי התלמיד עומד לחשוף רובד משמעות עמוק יותר), וגם משמעות כייחוס ערך – מובן 3 (כי חשיפת הרובד החדש היא בעלת ערך עבורו, עבור חייו). כאשר הבין את הרעיון הוא חוזר שוב ונזכר בסיפור וממשיך להתבונן, לעבד ולהדהד את תכני הסיפור עם הרעיון החדש. תוך כדי התהליך הזה הוא מארגן מחדש את התבניות שלו סביב שאלות של זהות, אנושיות, יהדות, ועוד – שאלות שהן בעלות ערך עבורו. לעיתים הדבר גם יוביל לשאלות הקיומיות של חייו, וכאן הוא כבר נוגע במשמעות אקזיסטנציאליסטית שעשויה לשנות את חייו או את האופן שבו הוא הבין אותם (משמעות קיומית – מובן 4).
אז מה זו בעצם המשמעות בלמידה משמעותית?
לסיכום נאמר, שכיוון שלמשמעות מובנים רבים, גם ללמידה משמעותית מובנים רבים. אנחנו רק צריכים להחליט באיזה הקשר אנחנו משתמשים באיזה מובן.
המובן הראשון – למידה משמעותית כפשר סמנטי ואף עמוק מכך: זוהי למידה שנועדה להבין את פשר הדברים ואף לרדת למובן העמוק של תוכן הדברים ולפרש אותם, להשוות אותם ואף להיות מסוגל ליישם אותם בהקשרים אחרים. זוהי רמת ההתבוננות “מבחוץ” והעיבוד הפנימי של פירות ההתבוננות.
המובן שני – למידה משמעותית כבעלת ערך: זוהי למידה שבה אנו חווים ערך ביחס למה שמולנו. הדברים שאנו לומדים חשובים לנו – משמעותיים עבורנו (ולעיתים קרובות בהלימה עם מה שבעל ערך בתרבות בה אנו חיים). אם אכן הצלחנו והלמידה הפכה לבעלת ערך עבורנו זוהי למידה משמעותית ומגיעה לשיח עמוק עם חיינו.
בעינינו, ישנה חשיבות גדולה להבחין בין שתי המובנים הללו של המילה משמעות. נכון הדבר שיש קשר בין שני הסוגים. לרוב האדם יחוש ערך כלפי דבר לאחר שהבין את פשרו ברבדיו העמוקים, אבל במקרים רבים, הבנת פשרו של דבר עדיין אינה הופכת אותו לבעל ערך עבור הלומד (כפי שאנו מכירים היטב בלמידה במסגרות פורמאליות כאלה ואחרות).
אנחנו מדברים על למידה משמעותית כזו שבה הלומד הולך ומעמיק אל רובדי משמעות עמוקים, ושם בעומק הוא פוגש בתכנים שמהדהדים עם עולמו הפנימי, ולהם הוא מעניק ערך רב, כי הם פותחים צוהר לעולם חדש שמאפשר לו לגדול ולצמוח.
