פרק א – מבוא

יהדות ומודרנה – רקע כללי :

בשתי מאות השנים האחרונות בהן התרחשה בעולם המערבי המהפיכה המודרנית,שונו דברים רבים בחברה האנושית ובכללה בתוככי העם היהודי[‎2] . המודרנה הלכה ועיצבה דפוסים שונים של רעיונות ומגמות, וביניהם: העמדת ערך הפרט ( “המימוש העצמי”) במרכז, חילון ללא רסן של כל תופעות החיים והעצמת ההומוניזם והליברליזם. במהלך הדורות האחרונים נכתבה ספרות עניפה העוסקת

במגמות השונות שהתפתחו כתוצאה מחשיפת העולם המערבי ליהדות .

ניתן לראות שבזרמים השונים שנוצרו קיים מתח מתמיד שבין פתיחות לסגירות, והרי זו כסוגיה שאינה מוכרעת: מה מתוך המודרניות צריך לקבל? מה מותר לאמץ ומה צריך להמשיך ולדחות? באיזו מידה טוב לנו להיפתח אל מאפייני העידן החדש ועד כמה עלינו להשקיע בחסימתו ובריסונו? והאם כל זה במסגרת “מלחמת מאסף” שבדיעבד או כמהלך שיש בו באמת מימד של לכתחילה.

פרופסור ארנד[‎3] המתייחס לנושא, אינו מכריע בשאלות אלה, אלא פורס את היריעה ומסכם: “מן המפורסמות הוא שאין חינוך יהודי דתי אפשרי, אלא מתוך הסתגרות מסוימת ,ושעל כן חובה על המחנך להעמיד הסתגרות זו על מידתה הנכונה, הכל לפי הנסיבות הספציפיות שבהן הוא פועל. מציאת “מידה נכונה” זו היא אולי המשימה החשובה ביותר והקשה ביותר הניצבת בפני החינוך היהודי בחברה פתוחה…”

כל המצוי בשטח החינוכי של היום יודע כי המודרנה בימינו הינה אבן היסוד של אורח החיים ושל המעטפת התרבותית של מרבית בני הנוער. מימלא כמעט כל ניסיון של התנתקות והסתגרות ב”בועה” יתכן שישיג הישגים חלקיים, אך סביר כי לא יוכל לתת מענה כולל למציאות גורפת שבה נפגשים ונחשפים בני הנוער אל עולם קרוב של חברה חילונית על כל מאפייניה.

על כן הגישה החינוכית העולה היא כי איננו סוגרים את חלונותינו בפני המודרניות אלא מבקשים אנו את הדרכים המתאימות לנו ולצורכי השעה, כיצד להתמודד עמה וכיצד להעניק לבנינו ולתלמידנו את “ארגז הכלים” שיסייע בידם לשמור על צביונם ודרכם בתוך העולם החילוני המקיף אותם . כל זאת כמובן , תוך העצמה מתמדת של זיקת-תלמידינו אל עולם התורה ואל ערכי ואורחות החיים הגנוזים בו .

בכל הנוגע לתקשורת ההמונים והחשיפה אל הטלוויזיה, הקולנוע והאינטרנט,

, יש המבקשים לטעון כי בימנו טוב יעשה המחנך שישכיל , בתבונה ובמידה , לעמת את חניכיו עם מייצגים אלו של המודרנה , בבחינת “הקדמת תרופה למכה”. ההנחה היא כי במוקדם או במאוחר יפגשו התלמידים עם הסתירות הקיימות בין ערכי החיים השונים, ויחשפו אל סוכני תקשורת אלו המחלחלים בימינו בגילאים המוקדמים ביותר ומחייבים התמודדות והתייחסות.

קולנוע ויהדות :

עד כה עסקנו בפער הקיים בין יהדות ומודרניות באופן כללי, אך הדברים מתחדדים שבעתיים בנוגע למפגש עם המדיום הקולנועי והטלוויזיוני.

אם היהדות מבקשת את ההתייחסות אל הפנים, אל התוך והתוכן, אל המהות, הרי שהמדיום מבקש את החוץ, את הרושם ואת הצורה שבה ייראו הדברים ו”יעברו מסך”.

מרשל מקלוהן ביטא זאת במילים שהפכו לסיסמא: “‎The medium is the massage” – “הכלי הוא המסר”. מקלוהן ניתח בעמקות כי כלי תקשורת אינו מין צינור נייטרלי שבו ניתן ליצוק כל תוכן שהוא ,אלא הוא “צינור” שבו הכלי, משפיע רבות על התוכן ועל המסר.בהצביעו על מאפייני הכלי של המדיום הויזואלי הוא מראה איך בהדרגה הפך כלי זה לשמש כמסר בפני עצמו , ויצר מהפיכה שלמה במבנה החיים של האדם המשתמש בו . משמעות הדבר מרחיקה לכת, קודם כל מצד התכנים שהתקשורת משדרת, שיש בהן הרבה סילוף אינפורמציה, ועיצוב מציאות שאינה הולמת את ההשקפות ועולם הערכים המקובל , ולא פחות מכך, מצד השפעותיו של המדיום עצמו, אשר, כפי שמנתח דניאל שליט[‎4], “יצר שינוי גורף בכל אופיו של האדם והעולם באופנים רבים וכאלו שלא נצפו מראש.”

במסגרת מאמר זה נבקש להתמקד בפן אחד בלבד של תקשורת ההמונים והוא: סרטים העוסקים בנושאים דתיים בכלל, ובסיפורי המקרא בפרט. נבקש לדון בשאלה האם אפשר, מותר ואולי צריך להיעזר בסרטים מעין אלו להוראת המקרא, או אולי אין לערב “מין בשאינו מינו” והדיון כלל אינו רלוונטי?

לכאורה, נדמה כי הפער שבין עולמה של תורה לבין העולם המיוצג בטלוויזיה ובקולנוע הוא עצום, ויש ביניהם הבדלים בתכנים ובאידיאולוגיות, וכן הבדלים ב”שפות”. התורה מתבססת על המילה הכתובה, משדרת רעיונות ועקרונות, ואָמונה על הרוחני והמופשט, ואילו הקולנוע מתבסס על שפת המוחש, מדבר דרך תמונות וסיפורים קונקרטיים, ומעצים את הקול, התנועה והחוויה המוחשית.

ברנדס[‎5] מנסח את הדברים כך: “האם התורה יכולה להשתמש בכלים הללו, שעניינם במראה העיניים, במהירות הקולחת, בצירוף הרב גוני של צבעים, צורות, קולות ותנועה? או שמא היא נזקקת דווקא להילוך האיטי…? אולי בכלל הקולנוע, כמו הפיסול וכמו הציור, שייך לעולם הראיה והיופי של בני יפת, ואילו התורה הוא קניינם של בני שם – ותורת שם כפי שלימדנו ר’ דוד (“הנזיר”) הכהן, היא תורת שמע, ולא תורת ראיה… האם בכל מקרה ובכל תנאי יכולה להיכנס יפיפותה של יפת באוהלי שם?!”

והנה, בשנים האחרונות עדים אנו לשינוי מגמות. הציבור הדתי שבמשך שנים היה מסויג מאוד ומנוכר מהתקשורת הכתובה והאלקטרונית, מגלה את הפוטנציאל הטמון בהן, ובמקום להילחם בהן הוא מבקש דרכים להשתלב בהן ולנצל אותן למטרותיו. במסגרת זו קמו עשרות מגמות קולנוע ותאטרון בתיכונים רבים בארץ, בתי ספר לאומנויות ולקולנוע, המכשירים בוגרים לפעול בתחום זה, ערוצי קודש שונים[‎6] ועוד.

“הקולנוע הוא תחנת מפתח תרבותית” כותבת חיותה דויטש[‎7] – “אי אפשר שלא לעבור בה. צריכת קולנוע כמוצר תרבותי ואומנותי עולה על צריכת כל יתר המוצרים התרבותיים הקיימים: תאטרון, אומנות פלסטית, מוזיקה ואפילו ספרים. נראה איפה, כמתבקש, שגם החברה הדתית תעמיק את היכרותה עם תחום זה.

ואמנם בשנים האחרונות נהיו לימודי הקולנוע בבתי הספר התיכוניים, חילוניים כדתיים, מצויים ומבוקשים. במקצועות רבים … הפכו סרטי הקולנוע לכלי עזר מבוקש… ועדיין, למרות השינויים הללו, ישנם רבים המחשיבים את הקולנוע ביסודו, במהותו, לזר, שלא יבוא בקהל.”

לטענתה של הכותבת, עיקר החשש או החרדה ביחס לקולנוע נובע משפתו המוחשית והחושית, הזרה למי שאמון על הרוחני והמופשט, על האות הכתובה ועל המסר והרעיון. החושניות והיופי העולים מן התמונות מרתיעים יותר מתמונה ופסל חסרי-חיים ותנועה, ועל אלה נאמר “לא תעשה לך פסל וכל תמונה…” (שמות כ,ד).

אולם, כפי שנראה להלן, ניתן להתבונן על כל זה ממבט שונה. השפה המוחשית וההמחשה הינם כלים שאינם דווקא מצמצמים את הנשוא, אלא מאדירים אותו ומאפשרים התייחסות משמעותית יותר כלפיו. לא במקרה מנוסח התנ”ך בלשון ציורית וקונקרטית – “כי יקרה קן ציפור לפניך, אפרוחים וביצים…”, “כי תצא אש ומצאה קוצים…” וכן כל שירת הנביאים ולשון חז”ל מלאים בביטויים גדושי דימויים, תמונות ופניה אל החושים.

הרב קוק במכתבו ל”בצלאל”[‎8] מדגיש את גישתו שהשיבה אל ארץ ישראל אינה עניין טכני, היסטורי, גיאוגרפי, אלא מהלך לאומי-רוחני של שיבת האומה הישראלית אל מלוא זהותה והופעתה. לפי הרב קוק השיבה לארץ מזמנת לנו ומזמינה אותנו, בצד השיבה אל הטבע והאדמה, גם תשובה ממחלות גלות שלקינו בהן (כגון: החזרה אל עולם של דימויים חזותיים שננטש).[‎9]

האתגר הגדול, לאור זה, הוא בניסיון המורכב להיפתח אל עולם המדיה, שממבט ראשון נראה זר ומוקצה, והיכולת לספוג ממנו ולהשפיע עליו לפי צורכי השעה והמגבלות הנתונות.[‎10]

דבר זה אפשרי אך ורק על ידי גיבויים והעצמתם של תהליכים ההולכים ותופסים את מקומם בשנים האחרונות בחברה הדתית המודרנית, והמאפשרים לימוד ומעורבות מעמיקים בעולם הקולנוע והאומנות, שמתוכם ילך ויתעצב, בע”ה, חלק השולחן-ערוך העוסק בעניינים אלו[‎11], וכתיבתו החלה רק בעשורים האחרונים.

פרק ב’ – הוראת המקרא באמצעות סרטים על המקרא – הילכו שניהם יחדיו?!

עד כה עסקנו במבוא לסוגיית יחס היהדות למודרנה בכלל, ולמדיום הקולנועי בפרט. עתה נתמקד בנושאינו המרכזי : הקולנוע והמקרא.

התנ”ך הינו הספר הפופולרי ביותר בכל הזמנים, ובאופן טבעי כבר מראשית העידן הקולנועי, בתקופת הסרט האילם (‎1904), נוכל למצוא את ראשית היווצרותו של ז’אנר הסרט המקראי בקולנוע. במהלך המאה האחרונה הופקו עשרות סרטים מקראיים, כשהמרובים והחשובים שבהם נעשו תמיד בשתי ארצות: איטליה וארה”ב. בשנת ‎1956יצר ססיל דה-מיל את הסרט התנ”כי המפורסם ביותר בכל הזמנים, “עשרת הדברות”, שזכה להצלחה אדירה, ושימש מודל שניסו לחקותו ברבים מן הסרטים התנ”כיים שבאו בעקבותיו. במהלך השנים אחרי כן חלה נסיגה מנסיון הפקתם של סרטים גרנדיוזיים מסוג זה (שחייבו השקעות כלכליות עצומות וגיוס אלפי ניצבים) , ולאחרונה ישנה התעוררות מחודשת במסגרת הפקות מצומצמות יותר לסדרות טלוויזיוניות או סרטים מצויירים.[‎12]

אלי אשד במאמר על ה”מקרא בקולנוע ובטלויזיה” ,סוקר בהרחבה את התפתחות ז’אנר הסרט המקראי בקולנוע העולמי והישראלי .מעניינת הערתו כי ” בכל הסרטים האלו התייחסו הוליווד והאיטלקים אל סיפורי התנ”ך כאל מלודרמות ומקור לסיפורי אופרות סבון … הבמאים הותקפו לעיתים קרובות על ששינו והוסיפו שלא לצורך לסיפורי התנ”ך ,אך , יש להודות , היה עליהם לעשות זאת שכן הקולנוע הוא מדיום שונה מאוד מהמילה הכתובה , וכל נסיון להעביר את סיפורי התנ”ך בדיוק כפי שהם למסך , עלול לשעמם את הצופים המודרניים …”(עמוד ‎155).

העובדה היא על כל פנים שבשל התפתחות והתפשטות אמצעי הטכנולוגיה והתקשורת מצויים היום סרטים מקראיים לרוב ולהבדיל משנים עברו בהן עולם כמנהגו נהג, ולא היה הכרח ליצור מפגש זה שבין התלמיד לבין הסרט המקראי, היום מתקיים מפגש זה כמעט בעל כורחנו, ויש להניח כי במוקדם או במאוחר יחשפו הנער או הנערה לאחת מהווריאציות של הסרט המקראי . עקב כך השאלה הנשאלת היא מה עמדתנו ביחס לתופעה זו[‎13]? יש כמובן מקום לחלק בין היבט פרשני לבין היבט חינוכי מעשי לבין היבט אידאולוגי -דתי : האם יש מקום בכלל לעיבוד ויזואלי של הסיפור המקראי? האם ניתן להעביר בצורה נאמנה את הערכים המקראיים לעולם הקולנוע? האם אין בזה חילול הקודש? האם מותר / כדאי / רצוי / אסור לצפות בכך? מהו הנזק שייגרם והאם יש חילוק בגיל הצפייה, בסוג היצירה, באופי הצפייה?

נדמה כי כבר בהצבת השאלות רמזתי לכך שלעניות דעתי אין לצפות להתייחסות מוכרעת וחד מימדית. הדברים מורכבים ושיקולי הדעת השונים מטים את הכף לכאן ולכאן. אף על פי כן תקווה בלב שמתוך התבוננות יסודית ומעמיקה יותר, יתאפשר, בסופו של דבר, למורה או להורה המתלבט בסוגיה זו, לגשת אליה עם שיקול-דעת רחב יותר.

פרק ג – שימוש בסרטים להוראת המקרא – הטענות שכנגד והטענות שבעד :

לצורך פישוט הדברים נסקור תחילה את הטענות המרכזיות השוללות את השימוש בסרטים מקראיים. טענות אלו נחלק לאלה שבאופן מהותי מתנגדים ושוללים את מגמת ההמחשה הויזואלית של המקרא, ולאלה שהסתייגותם קשורה לגורם ספציפי ביצירה.[‎14]

א. הטקסט המקראי הוא בעל עמימות מובנת ובכך יופיו ונצחיותו

אריק אוארבך[‎15] מאפיין את דרכו של המספר המקראי כך: “מן התופעות המתוארות מובלט רק מה שחשוב למטרת העלילה, והיתר שרוי באפלולית. מודגשות רק נקודות השיא המכריעות של העלילה, מה שביניהם חדל-ערך. המקום והמטרה סתומים ואומרים דרשונו…”.

בחיבורו “מימזיס” הוא מרחיב מאוד על אופיו הלכתחילי של הסיפור המקראי הניחן בחסכנות מילולית, כמו בסיפור הקלאסי של עקידת יצחק, אל מול הקלאסיקה היוונית, המתארת בפרטי פרטים כל פרט בתמונה. חסכנות זו אינה סתמית אלא היא היא הקלאסיקה המקראית, והיא נועדה להעניק לעלילה המקראית עומק ומורכבות יוצאות דופן.

יובל ריבלין[‎16] מציין בעקבות דברים אלו: “התיאור הלאקוני, החסר במתכוון של ההתרחשות המקראית, נועד לפתות את הקורא להשלים בתודעתו את הפרטים החסרים ולהשלימם על פי הבנתו… הראליה המקראית, לפי אוארבך, איננה חשובה כשלעצמה, אלא כ”פלטפורמה” הנושאת על גבה את לקחיו של המחבר האלוקי. הקורא מתומרן, בעל כורחו, לבחינת הרלוונטיות לחייו שלו של הסיפור המינמליסטי והעל זמני…”

אמנם לפי זה באופן טבעי, דווקא חסכנותו של הסיפור המקראי בתיאור עולמן הנפשי של דמויותיו היוותה פיתוי עצום ליוצרים רבים, וזה היה הפתח להיווצרות המדרש החז”לי (ובהמשכו היצירה האומנותית והמדרש הקולנועי), אך אפשר לומר שמלכתחילה ישנה כאן הנחת יסוד הטוענת שאין לשנות מהדרך שהתנ”ך עצמו בחר: לחשוף טפח ולכסות טפחיים.

ב. הטקסט המקראי מעודד את דמיונו היוצר של הקורא וכל המחשה מצמצמת “כֹּח מדמה” זה.

קיימת סכנה שהסרט יקַבֵּע בדמיונו של הצופה את מראה העלילה, דמות הגיבורים, הרקע, האווירה וכו’, ולא ישאיר מקום לאינטרפטציה של הכתוב המקורי[‎17]. כל מי שצפה בסרט מקראי מודע לעוצמה הויזואלית שיש לנוכחותם של הגיבורים על המרקע, וכמה קל, בצילום קצרצר, לקבע בדמיוננו את הראליה המקראית, כפי שבחר מפיק הסרט להמחישה, למרות שבנקל הוא עלול להשפיל ולחלֵן מה שבעינינו הוא נשגב וקדוש[‎18].

ע”פ גישה זו ניתן להעלות הנחה כי המקרא מייחס חשיבות ומשקל לא מעט לכֹּח הדמיון של המעיין בו וזאת לא רק בכדי שבאופן סתמי ומקרי יתאפשר לכל קורא ל”השלים פערים” באופן עצמי, אלא כיוון שתכונה זו של “קריאה משלימה” בכוחה ליצור תשתית שיש בה תפיסת עומק של הכתוב בעלת איכות יחודית.

אם נשוב אל ניתוחו של אוארבך בספרו ממזיס נוכל להדגים עיקרון זה בסיפור העקידה: “ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם, ויאמר אליו: “אברהם” ויאמר “הנני”…” (בראשית כ”ב).

נשים לב : כבר בתחילת הסיפור אנו מבחינים בשני דוברים. היכן הם נמצאים? איננו יודעים. מה מראיהם? מהם תחושותיהם? באיזה חלל הם נמצאים? מה עובר על כל אחד מהם בהמשך התהליך? על כל השאלות הללו אין לנו פיתרון, כי המקרא אינו חפץ להמחיש לנו את אותו רגע של הריאליה באופן מפורט וקונקרטי, אלא להפך – הוא מזמן לנו הצפה של מחשבות, רגשות, תהיות, שעולות מתוך הקטע, ושאת כולן ניתן ורלוונטי לייחס לגיבורים עצמם, מבלי שיוכל הקורא להוציא אפשרות אחת מול האחרת. הסיפור המקראי הופך בדרך זו להיות גם בעל מישורי משמעות רבים כיוון שאת מעשי הגיבורים ניתן לייחס להקשרים רחבים יותר של חייהם, וגם מבחינה זו מאפשרת העמימות, בה נכתבו הדברים, את תפיסת המורכבות וריבוי ההקשרים שאנו יכולים לייחס לה.

חוה יסעור[‎19] מכנה סגנון כתיבה זה של המקרא, “הסגנון האליפטי”, והיא מסכמת במילים הבאות: “המבנה האליפטי של הטקסט הספרותי בסיפור התנ”כי מעורר את הדמיון באמצעות ההחסרות שבו ובאמצעותו מגביר את מעורבותו של הקורא בתהליך הקריאה. בעצם מה שקורה הוא שהיוצר והקורא של הסיפור נהפכים בתהליך הקריאה לשותפים פעילים במשחק הדמיון, כשהקורא משלים בעזרת דמיונו את הפערים שהשאיר היוצר, וכך נהפך הוא עצמו לפעיל ויוצר בתהליך הקריאה… כל קורא ממלא את הפערים בהתאם לניסיונו האישי וציפיותיו שלו, אשר אותן הוא מביא עמו אל תהליך הקריאה”.

בהמשך היא מדגישה שהדברים נכונים בעיקר בעולם הילדות, שכן כל ילד עובר שלבים שונים על ציר התפתחותו האישית, וממילא בכל שלב הוא יכול להיפגש עם הטקסט ולהשלים אותו על פי הרקע, הניסיון והחוויות הרלוונטיות לגביו באותו שלב. לאור זאת, כל עיבוד של סיפור[‎20] מחמיץ באופן אוטומטי את האיכות והערך המשוקעים בו ומצמצם אותו לדבר שאולי מחטיא לגמרי את מה שהינו.[‎21]

ג. נימוק אידאולוגי – הטקסט המקראי וכל דבר שבקדושה הוא בלתי ניתן להעברה במדיום הויזואלי של תקשורת ההמונים.

לצורך המחשת הטיעון שיובא להלן ננסה לדמיין לרגע את התסריט הבא:

במוסד מסוים מחליטים שעקב הצורך בשיפור דרכי הוראה ועל רקע הקידמה הטכנולוגית בה מצוי העולם, יחלקו לכלל תלמידי בית הספר מחשב נייד ו”ישעתקו” את כל עבודתו של המורה על ידי המחשב…

מבלי לנסח את המסקנות מראש, ניתן לומר שייתכן ויימצאו מספר יתרונות לתהליך הלימודי החדש, אך אין להניח כי ב”תרגום” שביצענו יעברו התלמידים אותם תהליכים חינוכיים, ואדרבה: יתכן ובשאלה – “מה הלך לאיבוד”? תהיה התשובה – כל מה שהוא משמעותי בחינוך.

ניל פוסטמן[‎22] בוחן נושא זה לעומק: כמבוא לדבריו הוא מעלה את התהיה: האם כל דבר שבא בצורת שיח מסוימת הוא בר המרה למדיום אחר, מבלי שיחול שינוי יסודי במשמעותו, במרקמו או בערכו?!

בספרו “בידור עד מוות” הוא מנתח את מאפייני תקשורת ההמונים אשר המדיום המוביל בה הוא הטלוויזיה והקולנוע. שם המשחק הוא “בידור“: הטלוויזיה נועדה לזמן לנו “שואו”, ולאפשר לזכיינים ולמפיקים להגדיל את ה”רייטינג”, לבעלי ההון להשקיע בפרסומותיהם , ולציבור להתרווח בסלונו ולהפוך שבוי של השלט ושל היצר “לזפזפ” בין הערוצים בכדי להתבדר עוד ועוד.

בתוך כך מתייחס פוסטמן[‎23] אל תופעת התוכניות הדתיות העולות אל המסך והוא מציין כך: “הדת, כמו כל דבר אחר, מוצגת בטלוויזיה כבידור, בפשטות, וללא התנצלות. כל מה שעושה את הדת לפעילות אנושית היסטורית, עמוקה ומקודשת, מסולק מן השטח: אין פולחן, אין “דוֹגְמָה”, אין מסורת, אין תיאולוגיה, ומעל הכל – אין תחושה של טרנסצנדנטיות רוחנית. במופעים אלה, המטיף הוא מספר אחת. אלוקים מופיע כשחקן משנה… מה שגורם למטיפי הטלוויזיה להיות לאויבי החוויה הדתית הוא לאו דווקא חולשותיהם, אלא חולשותיו של המדיום שבו הם פועלים…

ככל שהדברים יישמעו לא אמריקניים, לא הכל הוא בר-טלוויזיה. אם לנסח זאת ביתר דיוק, מה שמצולם בטלוויזיה הופך מדבר אחד לדבר אחר, העשוי לשמר או שלא לשמר את מהותו הקודמת.”

בהמשך מבאר פוסטמן מדוע אין המדיום “מוכשר” ו”מתאים” להעביר חוויה של קדושה. ראשית הוא קובע שכל טקסט דתי או מסורתי יכול להחוות אך ורק במידה, שהמרחב שבו הוא מתקיים טעון במידה כלשהי של קדושה. יש ליצור רקע סביבתי או מוכנות בסיסית להיות חלק ממשהו אחר, שמשפיע, שעשוי לחולל בו תמורות נפשיות. אבל כל זה לא קיים בתרבות הצפייה בטלוויזיה, הנעשית בחדר האורחים או בסלון, על רקע כל פעולות היום יום השגרתיות, ופוסטמן מסכם – “אם הקהל אינו משוקע בהילה של מסתורין ואחריות סמלית, מעטים הסיכויים שיוכל להתעלות למצב התודעה הדרוש לשם חוויה דתית בעלת משמעות.”

ועוד היבט הוא מוסיף : “יתרה מזאת, מסך הטלוויזיה עצמו מתאפיין בנטייה חזקה כלפי פסיכולוגיה של חילוניות. המסך רווי כל כך בתזכורות מאירועים של חול, מצוי בזיקה כה עמוקה לעולמות המסחר והבידור, עד שקשה ליילדו מחדש כמסגרת לאירועי קודש. בין השאר, הצופה מודע כל הזמן לכך שנגיעה קלה בלחיץ תקפיץ למסך אירוע שונה, של חולין – משחקי הוקי, פרסומת, סרט מצוייר. זאת ועוד, לפני ומייד אחרי רוב תוכניות הדת, מופיעות פרסומות, קדימונים למופעים ומגוון דמויים וסוגי שיח של חולין, כך שהמסר העיקרי של המסך הוא עצמו הבטחה לבידור מתמשך. ההיסטוריה של מסך הטלוויזיה, כמו גם האפשרויות הגלומות בו תמיד, פועלות נגד המחשבה שנוכחותן של האינטרוספקציה או הטרנסצנדטיות הרוחנית רצויות כלל. מסך הטלוויזיה רוצה שנזכור כי עולם הדימויים שלו נגיש תמיד לשם שעשוע והנאה”.

ניתן, כמובן, לטעון שלא הרי סרט מקראי כתוכנית-דת עליה מדבר פוסטמן, ועל כל פנים חשובה התובנה שהחשיפה אל המדיום מעצבת בנו הרגלי-צפייה וקודים של זיקה ותודעה, הפועלים אצל רובנו באופן טבעי ,( ובוודאי גם אצל הנערים) , כשאנו רואים סרט או כל דבר המוקרן אלינו דרך המסך. הניסיון להעביר חוויה הנוגעת ונובעת מעולם של קדושה וטהרה, בתוך צינור של חול ו”בידור”, הוא בעייתי מיסודו[‎24] וברקעו מרחפת השאלה – האם אין בו משום “תרתי דסתרי”, ומשום “אל תביאנו לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון…”?!

ד. “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” – בעיית ההגשמה.

האיסור “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” (שמות כ,ג) שימש גם הוא כאחד הגורמים המרתיעים מפני כל פנייה אל אמצעים ויזואליים המגשימים את הדמויות והאירועים שבתנ”ך, ולא כל שכן את אלוקים עצמו.

כבר הערנו כי שפתו של הקולנוע היא שפתו של המוחש,וכל רעיון מופשט שבו, או כל עלילה המתרחשת על מסכו קורמים מייד עור וגידים בתוך מסגרות של ממשוּת והמחשות קונקרטיות. החושניות והיופי העולים מתוך תמונות חיות ונעות אלה מהוות גורם מרתיע למי שאמון על עולם הטקסט המקראי ועל שפת המופשט, ורתיעה זו לעתים היא רבה פי כמה מתמונה או פסל חסרי חיים שאותם אסרה התורה.

לא נעסוק כאן בהיבט ההלכתי של האיסור ועל מה בדיוק הוא חל. אלא באמירה העקרונית כי הרחבת החשש מפני “אלקים אחרים” לובשת צורות חדשות, בכל דור ונסיבותיו, ובדורותינו הערצת דמויות הזדהות שהן “בשר ודם” וסגידה לגיבורי-מסך למיניהם – הן רעות חולות שבעייתיותן אינה פחותה מתופעת ההגשמה עצמה, שמסלקת מתופעת האלוקות את המימד הטרנסצנדטי של האל.

בסרטי המקרא נדרש המפיק, ביוזמתו או בעל כורחו, לתת מענה קולנועי לנושאים כגון :קול ה’ המדבר, המלאכים , הסנה הבוער והנסים האלוקיים. ואריאציות רבות לדבר, אך אי אפשר להתכחש כי בכולן עולה סוגיית ההגשמה, והצופה נחשף אליה, במודע או שלא במודע. במקביל, גם הדמויות המופיעות זוכות ל”האנשה” מעצם הצורך להמחישן. עם כל יופייה של המחשת הריאליה המקראית שמושגת על ידי כן, עלינו לבחון האם אין פגם יסודי בעובדת הפיכת הקול האלוקי לקול אלקטרוני או “בָּשָׂר וָדַמִּי” והפיכת אבותינו לבני אנוש, תרתי משמע, וכפי שהמדיום… מגשים זאת!

ה.בין רושם חיצוני (תרבות יוון) לבין הקשבה פנימית ( תרבות ישראל )[‎25]

יש המבקשים לבסס את עמדתם על החילוק הבסיסי שבין תרבות ישראל לתרבות הגויים אשר לצורך עניינינו תיוצג ע”י יוון. התרבות היוונית קידשה את ההסתכלות

מבחוץ ואת האידאליזציה של החזות והרושם החיצוניים .לעומתה היהדות ,מדגישה

דוקא את המימד היותר פנימי -תוכני של הדברים . במובן כוללני ביותר ניתן לומר כי התרבות היוונית מכוונת יותר אל חוש הראיה , בעוד התרבות היהודית מכוונת אל חוש השמיעה .

הבדל תרבותי זה מאפיין את דרכי החשיבה השונות שבין התרבויות. כששמואל הנביא נשלח לבחור את המועמד למלוכה בבני ישי , והוא מביט לרגע, בראיה בלתי מכוונת אל אליאב, מייד נאמר לו: “אל תבט אל מראהו… כי האדם יראה לעיניים וה’ יראה ללבב” (שמו”א, טז,ז). אופייה של הראיה, כמו גם של החשיבה האנושית, שהיא מפגישה את האדם עם הרובד החיצוני ולא עם הדבר עצמו. מסיבה זו אומר ה’ למשה “כי לא יראני האדם וחי”, כלומר עיני השכל אינן מסוגלות להבין את ה’ ואת דרכיו. השמיעה, לעומת זאת, אינה פוגשת את המעטפת אלא את המהות. היא לא מתיימרת להבין אותה אלא לחוות את קיומה.

על רקע זה ניתן לערוך השוואה ,למשל ,בין מצוות השופר לבין צפייה בסרט. השופר הוא חריג בכך שמצוותו היא דווקא בשמיעה ועל כן מי שתקע ולא שמע – לא יצא ידי חובתו. קולו של השופר הוא קצר, סתום ועמום. אין בו מילים, אין בו תכנים אלא צעקה טבעית המעוררת את האדם להקשיב לעצמו ולהתחבר אל הטבע הפשוט והבריא שלו עצמו. בסרט, לעומת זאת, יש תוכן ברור, כולו מלא צלילים, מילים, מראות וצבעים , עד שלא נותר לצופה מה ליצור בעצמו.

השומע בעצמו את קול השופר יכול להיעזר בכך כדי להתחבר אל עצמו, ואילו הצופה בסרט נפגש עם מה שהמפיק בחר להביא אליו מן החוץ[‎26].

לאור זה ניתן להתייחס אל הסרט המקראי ולומר, בזהירות, כי בהיות הסרט מבוסס באופן טבעי על המַּרְאֵה והמימד החזותי, נגזר עליו להציג את התכנים בצורה שטחית[‎27]. הדרך להעברת תכנים בצורה מעמיקה מחייבת ויתור על פופולריות, ודורשת דווקא פנייה אל כֹּח השמיעה, ללא שימוש “כבד” בהמחשה חזותית[‎28].

ו. ביטול תורה והוראת תורה לתלמיד שאינו הגון.

בהמשך לדברים בהם פתחנו את מאמרנו, על המפגש ההולך ומתרחב בימינו בין היהדות למודרנה, הרי שחלקים רבים בציבור הדתי חשופים ומתמודדים עם “סוכני” תקשורת ההמונים בתוך ביתם. אולם, למי שחי בחברה שסמניה הקיצוניים אוסרים להכניס עיתונים וטלוויזיה הביתה[‎29], הרי שכל שימוש באמצעים אלו עשוי להיחשב הן כמוקצה – מבחינה רוחנית, והן כביטול תורה – מבחינה מעשית, קיומית.

ברוח זו משיב הרב חיים דוד הלוי זצ”ל[‎30] לתלמיד ישיבה השואל: האם ניתן ללכת לקולנוע מכובד שאינו מביא סרטי תועבה? הרב מסתמך על הפסוק “אשרי האיש אשר לא הלך… ובמושב לצים לא ישב”, אותו דרשו חכמים על מי שהולך לאיצטדיון וכד’ שהוא מאותם מקומות המתאפיינים בביטול תורה.

הוא מסכם: “כי ידעו רבותינו בעומק חכמתם שאף כי בדברים אלה אין שום תועבה, אף על פי כן הם פתח לביטול תורה ואסורים הם”. ובהמשך – “אין שום הבדל בין קולנוע לטלוויזיה, ואדרבה הטלוויזיה חמורה יותר כי היא מצויה בכל שעה בביתו של אדם וגורמת לו ביטול תורה יותר מקולנוע, ולכן אין רשאי להביאה הביתה”.

בעיה אחרת שיכולה להישקל גם למאן דאמר שאין ביטול תורה היא סוגיית הוראת תורה לתלמיד שאינו הגון. במילים אחרות: דווקא הצלחתם של הקולנוע והטלוויזיה להפוך להיות נחלת הרבים, מעלה את הבעייתיות שדברי תורה וסיפורי מקרא יגיעו אל מחוזות בלתי רצויים או אל אנשים מחוסרי הכנה מספקת, ויצא מזה, חלילה, חילול או עלבון לתורה.[‎31]

עד כה ציינו טיעונים המסתייגים במישורים עקרוניים שונים מהמחשת סיפורי המקרא בסרטים ויזואליים. נציין עוד מספר טיעונים המסתייגים מדברים ספציפיים יותר.[‎32]

ז. סוגיית פשט ודרש – הסרט מפרש ומוסיף פרטים שאינם בטקסט המקראי.

שפת הקולנוע מחייבת, כאמור, להלביש כל דבר בדמות או במראה. מה ש”עמום” לא “עובר מסך”, ואינו יכול למלא סרט. ממילא המפיק מחויב בתהליך אינטנסיבי של “מילוי פערים” המצויים בטקסט הכתוב. באופן טבעי איפה, הופך הסרט להיות “מדרש קולנועי” של הכתוב, והשאלה רק באיזו מידה אנו מקבלים מדרש זה כלגיטימי? האם כל פרשנות מתקבלת גם במקום שהכתוב בחר לשתוק או “למסֵך”? האם ניתן להעמיס על פרשנות זו גם דברים הנוגדים את רוח הכתוב ואת רוח חז”ל?

ח. הסרט מסלף את הפשט ומכניס מוטיבים זרים ומגמתיים.

טיעון זה ממשיך את קודמו ובכוונה נתנו רווח קל ביניהם. עתים שקשה להבחין בין מילוי פערים כמעט סתמי (כשאברהם ויצחק הולכים יחדיו אל העקידה והמקרא “שותק בקול”, המפיק צריך, מן הסתם, למלא הליכה זו בדיאלוג כלשהו למען לא תיפול תרדמה על הצופה…) לבין מילוי פערים מגמתי (כשיצטווה אברהם לעקוד את בנו ואותו מפיק “ישתיל” בפיו דברי כפירה על אי מוסריותו של האל, בנצלו את “מעמדו” כמצווה עליון).

יש לקחת בחשבון ש”שבעים פנים לתורה”, וכל אחד בא עדיה עם מטענו האישי והסובייקטיבי. ממילא יש לצפות, שעם כל החתירה לשמור על רוח הכתוב בהגינות ובנאמנות מרבית, למי שחשוב לו הדבר, הרי שבמרבית המקרים יבוטאו בסרט השקפותיו וערכיו של היוצר[‎33]. על כן אין להתפלא על המוטיבים הנוצריים השתולים במרבית מהסרטים המקראיים, מהם גלויים יותר, ומהם סמויים ביותר, ויש לפקוח עין מפני מגמות ואינטרסים נוספים המשוקעים ומוטמעים בתסריט.

מאפיינים אלה יכולים להוות גורם נוסף לטוענים שאין מקומם של הסרטים המקראיים בבית מדרשנו.

ט. חשיפה לתכנים שליליים המובאים במהלך הסרט

זהו ,לכאורה, תחום “צדדי”, אך לעתים הוא מעיב על הכל. כבר רמזנו שחלק מ”איכותם” של הסרטים הוא יכולתם “לעבור מסך” ולהראות טוב בעיני הצופים. במסגרת זו קשה לעולם השקוע במושגים הוליוודיים של אהבות, דרמות ואופרות-סבון שלא להכניס משהו מזה גם אל הסרט המקראי. סוף סוף אם בבני אנוש עסקינן ובראליה, בוודאי גם תכונות אנושיות שונות מעורבות שם …וכך בסרטים רבים מצויים קטעים שונים שאינם הולמים צפייה ויש שהם שזורים בעלילה ומטילים צל של ספק- כדאיות ראיה על הסרט כולו.

לסיכום – הטענות נגד :

אספנו והצגנו “בקצירת האומר” כמניין שיקולים ונימוקים השוללים את השימוש בסרט המקראי כאמצעי הוראה למקרא. אין לנו עניין עם יוצרי הסרטים, וגם לא עם המבקשים לצפות בהם באופן עצמי, אלא רק עם השאלה הפדגוגית-חינוכית האם ראויים אמצעים אלה “לבוא בקהל”?! האם יש מקום להיפתח אליהם ולייבא אותם ככלי-חינוך חדישים ומשופרים שיש בכוחם להעצים את תהליכי החינוך שלנו בשדה-המקרא, או לא?! בטיעונים שהובאו לעיל הובאו דברים כבדי משקל, מזוויות שונות, המבקשות לשלול מהלך זה, ואינן ממליצות לנו כהורים ומורים להשתמש בכלים אלו עם בנינו ותלמידינו.

הטענות שבעד :

לעומת דברינו הקודמים בהם ניתחנו את טיעוני-הנגד השונים אחד לאחד, ננסה עתה לפתח תפיסה כוללת, אשר ממילא תהא בה התייחסות אל ההסתייגויות שהוזכרו. נאמר מראש כי אין כאן דיון הלכתי, המתאפיין בשימוש במסורות ובהגדרות ברורות, אלא ניסיון לברר את “רוח התורה” והשלכותיה על התחום בו אנו עוסקים.

נפתח באמירה שהתורה עניינה הוא הופעת דבר ה’ בעולם והשראתו על היקום ועל בריותיו. דרכים שונות לקב”ה ולהופיע ולהשפיע, אך אחת מיוחדת שבהן היא התגלותו הישירה לאדם בדרך הקרויה אצלנו “תופעת הנבואה”. והנה כבר משה רבנו מעלה את “בעיות התקשורת” מהם הוא חושש: א. ברמה האישית – “הן כבד פה וכבד לשון אנכי”. ב. ברמה הציבורית – “והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי”.

אדון הנביאים מלמדנו כבר בראשית הופעת הנבואה שלא מספיק שאדם נושא בקרבו אמת, ואפילו אלוקית, צריך הוא למצוא את הדרך להעבירה אל הציבור.

כל תוכן כרוך הוא בצורה של תמסורת, וממשה, הראשון, דרך כל הנביאים, לא תחדל שאלת הרקע הזו מלהופיע. היו נביאים שהשתמשו בכושרם הרטורי, אחרים נעזרו בקולות ובמופתים, ואחרים (ירמיהו למשל, שחומרת השעה חייבה אצלו החרפה גורפת של אמצעי ההמחשה), השתמשו במעשים סמליים שונים ומגוונים. המשותף לכולם הוא כי ניתן לראות בכך ניסיון עקבי “לעבור מסך” ולהצליח לתרגם את התכנים גם אל שפה אנושית-ויזואלית, שתצליח לחדור ולגעת אל לב ה”צופים” ולשמש כגורם רלוונטי לגביהם.

במילים אחרות אפשר לומר כי עיון עקבי בדרכי הנבואה מראה שכל העקרונות הפועלים בתקשורת המודרנית כבר שימשו בעבר.

ברנדס[‎34] ואחרים[‎35] כבר ציינו את העובדה שבמובן מסוים (ואחר סיוג הדברים במלוא הזהירות), אפשר להסתכל על מעמד הר סיני כעל סוג של חזיון אור-קולי. התורה עצמה ניתנת דרך “מדיום” ייחודי, ויש מימד של היזקקות לקולות וברקים וענן כבד וקול שופר, על מנת להעצים את החוויה ואת האמון הנדרש בה’ ובמשה עבדו. אירוע כביר זה אינו חריג, למעשה, מבחינת דרכה של התורה לסמל דברים ולהעביר את מסריהם, תוך שימוש באמצעים ובדרכי המחשה מיוחדים.[‎36]

מסתבר שגם חז”ל המשיכו לעסוק בסוגיית המדיום שראינו אצל הנביאים. עולם האגדה והמדרש שהתפתח בדורות מאוחרים יותר, נבע בדיוק מאותה הכרה שיש מקום להמשיך ולמלא את אותו “חלל” שמותיר אחריו הטקסט בעמימותו הטבעית.

נחמה לייבוביץ[‎37] מראה בהקשר של סיפור העקידה, כיצד עבור חז”ל הייתה חסכנותו המילולית של הטקסט מעין “קטליזטור” למעשה הדרשה. סיפורו של השטן המנסה בדרכים שונות לעצור את אברהם, היא ניסיון של חז”ל לתרגם למילים (או ל”תמונות”) את אותה חוויה נפשית ושתיקה רועמת של המספר המקראי או של מושאי סיפורו, וזו, כמובן, רק דוגמה אחת מני רבות רבות.

יש לדעת כי כל הניתוח הספרותי המעמיק שעליו הצביע אוארבך[‎38] נועד כדי לבטא את “הקריאה לדרשנות”, קריאה הנובעת מאופיו רב הרבדים של הטקסט המקראי.

ריבלין[‎39] טוען שאופיו של הסיפור המקראי יצר באופן בלתי נמנע שני סוגים של “נושאי-כלים”: האחד הוא המדרש החז”לי, והשני הוא הפרשנות האומנותית.

המדרש, כפי שראינו, בא לבטא אמירה נוספת ע”ג הכתוב, ופעמים רבות עניינו הוא להעביר את הקורא טלטלה, לגרום לו להזדהות עם גיבורי הסיפור ולעבור את חוויותיהם ולבטיהם.

היצירה האומנותית אף היא ניסיון לתרגם חוויה נפשית למילים, לתמונות או למוסיקה, כאשר הקורא, הצופה או המאזין מתרגם מחדש את היצירה, וחווה אותה, במובן רב, בעצמו.

“מבחינה זו אין הבדל של ממש בין חז”ל לבין רמברנדט ושאגאל…”, כותב ריבלין ומסכם: “סרטי קולנוע העוסקים במקרא אינם שונים במהותם מכל התמודדות אומנותית אחרת. הקולנוע הוא החוליה האחרונה בשרשרת של ניסיונות לנהל דיאלוג עם המקרא, לבנות עולם אומנותי שיש בו מן הפירוש ויש בו מן החוויה.

כקודמיהם התקשו גם במאי הקולנוע לעמוד כנגד פיתויו של הטקסט המקראי, ונענו אף הם לקריאה לבוא ולדרוש אותו”.

העולה מדברינו, איפה, הוא שהמקרא עם כל היותו בעל מסרים מופשטים, בעל סגנון עמום ומתומצת ובעל מגמה להצניע פרטי-ראליה וחלקי ביוגרפיה של גיבוריו, יש בו מאידך מגמה ברורה של מודעות ושימוש בטכניקות של מסירה והמחשה “תקשורתיים”, וכן יש בו, ללא ספק, קריאה (ואולי תביעה?) פנימית למילוי פערים ולדרשנות.

מבחינה זו ניתן לראות בסרטי המקרא המודרניים את המשכם הישיר של דרשני חז”ל שבכל הדורות[‎40], או עכ”פ את המשכם של ה”דרשנים האומנותיים” שביטאו באופן יצירתי אחר את דרשנותם. אפשר לנקוט בגישה מרחיקת לכת יותר, ולראות בכך המשך תופעת הנבואה שקדמה לחז”ל, כפי שראינו.[‎41]

נדמה שהשונות באמצעים הבסיסיים בהם פועל הקולנוע, אינו ראוי להוות גורם לפסילה מהותית של “כלי מדרש” זה, אלא רק מחייב אותנו במאוד מאוד, להיות מודעים לסכנותיו ומגבלותיו, ולבחון מה מתוכו אנו מקבלים ומה מ”קליפתו” אנו משליכים.

 

פרק ד – האתגר: הפיכת הסרט המקראי ל”מדרש מודרני” היכול לשמש ככלי עזר להוראת הסיפור המקראי

אחר שראינו את אופיו של העולם המדרשי ללבוש צורות חדשות בכל דור, נותר לברר מהם דרישותינו מהמדיום הויזואלי בכדי שיחשב כמדרש מקרא טוב ומקובל, דבר שיצדיק אפילו את “ברכת הדרך” להכנסתו ככלי-חינוכי מקובל ומוסכם.

לשם המחשת הנושא נעיין בהיסטוריה של הקולנוע המקראי[‎42], ונבחין בכישלונם של מספר לא מבוטל של סרטים שנעשו באורינטציה של ניסיון לשמור על נאמנות לטקסט המקראי באדיקות גבוהה וללא היפתחות של נתינת מקום ליצירת נפח עלילתי קולנועי או בחינה של המשמעויות החינוכיות, העולות מן הטקסט לבני דורו. סרטים כאלה או שהם נעשים בהפקות גרנדיוזיות, כמו “עשרת הדברות” של דה-מיל[‎43], או שהם מובילים לרושם שהתנ”ך הוא ספר משמים ואנאכרוניסטי.

אולם, יש אפשרות אחרת: להפוך את הסרט לחוויה רגשית-ערכית-דרשנית, בה עושים ניסיון אמיתי להלביש את המקרא בבגדים מודרניים, תוך שמירה על ערכיו ואי פגיעה בנצחיותו של הטקסט המקראי.

הסרט “קדמת עדן” למשל, מבוסס על סיפור קין והבל, שמפיקיו, סטיינבק וקאזאן, העתיקו לקליפורניה של ראשית המאה העשרים. העלילה עוסקת במשפחה במשבר: אב המתמודד עם נישולו מעבודת האדמה (גירוש מגן-עדן), ושני בנים המתחרים על אהבת הוריהם. המסר לצופה פשוט: סיפור קין והבל רלוונטי היום כאז, ועל ההורים להיזהר בחלוקת אהבתם בין ילדיהם.

ריבלין[‎44] מסכם: “ניתן לומר שסטיינבק וקאזאן עשו מדרש. בחיפושם אחר המשמעויות הרלוונטיות של הסיפור המקראי, הם העניקו לו משמעות ישנה-חדשה. מתוך קרבה לא מודעת לדברי חז”ל[‎45] ביקשו להבין מה הם המניעים הבסיסיים ביותר, העלולים להוביל את האדם לפגיעה בזה הקרוב לו ביותר… בסרט זה נוכל לזהות את המשוואה, שנכונותו של היוצר להוסיף “שכבות” ע”ג הטקסט המקראי “הרזה”, לעשות “מדרש”, מובילה ליצירתו של סרט שלם, טוב יותר, שמשמעותו… תנ”ך רלוונטי יותר. המקרא מקבל מסרט זה הוכחה נוספת לנצחיותו מכיוון בלתי צפוי: מבתי הקולנוע.”

מסתבר שהפיכתו ושימושו של הסרט המקראי למדרש קולנועי טוב אינה חייבת להיות רק בסרט המבצע אילוסטרציה והסבה לסיפור המקראי, אלא גם ביצירה המבצעת את דרשנותה בנאמנות לסיפור עצמו. ניקח לדוגמה את הסרט “נסיך מצרים”, בו נוכל למצוא מדרשים קולנועיים למכביר. שלג[‎46] כותב שצפייה בסרט זה היא “לכאורה לא יותר מעוד עיסוק לילדים בחופשת הפסח, אבל בסיומה קשה להימנע מהמסקנה שמדובר ביצירה תיאולוגית היסטורית מרשימה שטמונות בה אמירות מעמיקות על דמותו של עם ישראל”. לוביץ[‎47] מעלה נקודות אחדות בהן אין הסרט עולה בקנה אחד עם התיאור המקראי, ובתוך כך הוא מעלה נקודה מעניינת למחשבה כי אולי “ראוי סרט זה לשמש קרש קפיצה לדיון מחודש בשאלה כיצד יוצרים הזדהות עם סיפור יציאת מצרים כיום. אנו חיים בעולם שבו האתוס הלאומי נמצא בשחיקה, שלא לומר דעיכה. ההתמקדות ביחיד היא מסממניה המובהקים של המודרנה, והצעיר המתבגר כיום מחפש הזדהות עם דמויות מופת ולא עם רעיונות לאומיים כוללים[‎48]. מובן מאליו שהמסורת איננה צריכה לוותר על נכסי צאן ברזל שלה, כדי להתאים את עצמה להלכי הרוח של התקופה, אולם יחד עם זה היא צריכה להעביר את מסריה בשפה ובדרך שיהיו נשמעים ויוכלו להיקלט היטב… המאבק שלנו כיום איננו כנגד עבודה זרה של האלהת האדם אלא בעד יצירת כלים להתחברות של צעירים עם מושגי מסורת עתיקים, וה”טיפול” של הסרט “נסיך מצרים” במשה רבנו מהווה דוגמה לאפשרות של בניית דמות שניתן להתחבר אליה…”

ניתן להזדהות או לחלוק על הדוגמה הספציפית שמביא לוביץ, אך החשוב פה הוא נקודת ההיפוך המחשבתי, או לפחות הפתיחות המחשבתית המונחת לפתחנו. האם לראות בסרט רק משהו זר, מאיים, אחר, נושא קונוטציות שמחוץ לבית מדרשנו, או לראותו כלי, “בן-בית”, שבשימוש מושכל ומבוקר ניתן אף ליהנות מחידושיו ויתרונותיו.[‎49]

כדאי לזכור כי נערינו חשופים יותר מתמיד לאמצעים ויזואליים שונים, למאגרי מידע אדירים ומיידיים, ובמובן נרחב הם בני “הכפר הגלובלי” של העולם המודרני[‎50]. לדבר זה השפעות רבות, וכמעט אין תחום בחייהם שאין בו הטמעה והיעזרות בטכנולוגיות החדשות, כולל בשדה החינוך, שברבים ממקצועותיו חלו שיפורים ושדרוגים באמצעים ובשיטות הוראה.

לענ”ד ומנסיוני החינוכי, לאור המציאויות המתחדשות עלינו ומחייבות אותנו להתייחס אל כל ענייני החינוך וההשפעה תוך הכוון עמוק אל רוח התקופה והכלים הנוספים שהיא תובעת מאיתנו להיעזר בהם , נראה כי אין מקום לבוא ולומר דווקא בתחום זה של הקודש ובאופן פשטני… “החדש – אסור”[‎51].

האתגר הוא איפה של יצירת מודעות ופתיחות כלפי המדיום הקולנועי, קבלת האפשרות של השימוש בסרט המקראי כמדרש קולנועי וכאמצעי חינוכי, תוך שמירה על חוש ביקורתי נרחב ביותר, מפאת כל הבעייתיות הקיימת, שעל קיומה אין עוררין.

 

פרק ה – סיכום ו”עצה טובה קא משמע לן”

סיכום נושא זה אינו קל ואל לו להיעשות באופן פשטני . קדושת התנ”ך והמחויבות לשמר אותו כפי שהינו, במקוריותו ובאופיו המקודש שניתן לו, מעניקים משקל רב לטענה “אל תעירו ואל תעוררו” את הוראת המקרא באמצעות כלי המחשה מודרניים, בשל כל אותן סיבות שציינו.

מאידך, קשה להתעלם מקריאתו הפנימית של המקרא להידרש, בכל דור על פי דרשניו, צרכיו ואמצעיו ( וכמובן : תוך שהוא קורא לנו בקריאה פנימית לדורשו ע”פ רוחו !!!) וכפי שראינו, ניתן לראות בסרט המקראי במידה רבה את גילגולו של “המדרש המודרני”.

לאור המציאות שהתפתחה בשנים האחרונות, בה תופסת המדיה מקום עצום במסכת גורמי ההשפעה המעצבים את תודעת בני הדור (ובעיקר בני הנעורים), וההנחה שבין כך וכך חשופים רבים אל סוכני-תקשורת אלו ואף הורגלו לקבל מהם מסרים ותכנים[‎52], נראה כמתחייב תהליך בירור משמעותי יותר של הצורך או האתגר של הציבור הדתי להיפתח במידת מה ולהיעזר, אפילו לכתחילה, באמצעים חדשים אלו.

העולה מדברינו הוא שאין לראות את הדברים בשום אופן כהכוון לנהיה גורפת אחר תרבות יוון או “קידוש הסרט”, אלא כניסיון צנוע לגבש עמדה שיש בה פתיחות, עוז ורעננות מחשבתית – מחד, והרבה סיוג וקריאה לשימוש מושכל וענייני – מאידך.

לשון אחר: מבקשים אנו למצוא דרך חינוכית שלא תתמכר אל עולם המדיה, אך, גם לא תתנכר לו…

אם נבקש למקד את ה”אמביוולנטיות” אשר חלקנו חש ביחס לסרטים המקראיים, נוכל לומר כי “בעייתו” המרכזית של הסרט המקראי היא שהוא ממחיש את הסיפור התנ”כי… ובעצם זהו גם יתרונו וייחודו הגדולים…

האם “הצר שווה בנזק המלך”? האם ה”מדרש המצולם” שנראה מעל המסך יעשיר את זיקתנו לכתוב? יפרה את דמיוננו? ייצור דיאלוג חכם ורלוונטי עם תכני הסיפור?! או שמא סתם יקַבֵּע או יצמצם את הדמיון המקורי שהיה לנו, יפגיש אותנו עם מראות ותכנים שליליים, ויחלל את תחושת השגב והרוממות שהייתה אצלנו מקודם?

אלו דברים שלענ”ד אין להם הכרע והם זקוקים לשיקול דעת רחב ולבירור ענייני, למי שנכון להיפתח ולהצטרף אל אתגר חדש זה[‎53].

 

____________________________________________________

ביבליוגרפיה

אבינר אלישע (תשנ”ח), אמונת החינוך, מעלה אדומים.

אבינר שלמה (תשנ”א), “סיפורי תנ”ך בתמונות”, תורת אמך – פרקי חינוך, ירושלים,

עמ’ ‎165. אוארבך אריק (תשי”ח), ממזיס, ספריית מעריב, ירושלים, עמ’ ‎9.

אורן אפרים ( תשס”ד) , “על תאום כוונות” -הסרט והספר , הצפה ,ג’ כסלו תשס”ד ‎8.11.2003, עמ’ ‎12.

ארנד משה (תשנ”ה), חינוך יהודי בחברה פתוחה, בר אילן ‎1995.

אשד אלי (תשל”ט), “המקרא בקולנוע ובטלוויזיה”, על הפרק ‎16, עמ’ ‎154-179.

ברנדס יהודה (תשנ”ו), “תורה ותקשורת”, מבסרט: קובץ מאמרים בהוצאת ביה”ס

לקולנוע מעלה, עמ’ ‎7-15.

דויטש חיותה (תש”ס), נח בציינהטאון, קין בקסנדו – על קולנוע דת ומוסר,

בהוצאת מנהל החינוך הדתי היחידה ללימודי תקשורת, ירושלים.

דויטש חיותה (תש”ס) , “נסיך מצרים – מדרש מודרני מצויר”, אותיות ‎1997.

הלוי הרב חיים דוד הלוי (תשמ”א) , עשה לך רב, חלק ד, עמ’ ר”ט.

וולפיש רות (תשס”א), “פרשנות טקסטואלית וקולנועית לסיפור בת יפתח”,

דרך אפרתהט-י, עמ’ ‎283-292.

יסעור חוה (תשל”ט), “סיפורי התנ”ך בספרות ילדים”,כתב עת לעיון והדרכה

בספרות ילדיםבהוצאת אוניברסיטת חיפה, חוברת ‎6, סיון תשל”ט, עמ’

‎29-38.

לאו בני (תשס”א), “הוראת תורה בכלי התקשורת”, מבסרט, גיליון ‎1, שבט תשס”א,

עמ’ ‎41-56.

לוביץ רונן (תש”ס), “נסיך מצרים – מה בין אגדה מודרנית להגדה של פסח”,

עמודים ‎640, ניסן תש”ס, עמ’ ‎15-17.

ליאון אודי (תשנ”ו), “מדרש קולנוע – לימוד יהודי יוצר”, מבסרט, י-ם, עמ’ ‎67-68.

ליבוביץ נחמה (תשל”ה), עיונים בספר בראשית, עמ’ ‎139.

מנוביץ רבקה (תשס”א), ההצגה “רות” – ניתוחה של הפקה נשית חלוצית, היחידה

לתאטרון בחמ”ד, ירושלים, אלול תשס”א.

ערכים מאחורי החדשות– דף לרענון הרוח הלאומית, מעלה

– המרכז לציונות דתית, ט”ז אייר תשנ”ז.

פוסטמן ניל (תש”ס), “שאו רגליכם לבית לחם”, בידור עד מוות (תרגום מאנגלית),

ספריית הפועלים ת”א, עמ’ ‎100-109.

פירון שי (תשס”ג), שו”ת מאתר האינטרנט “כיפה”, ‎5.1.03.

פרלמוטר חיים (תשס”ב), “המחשת יסודות אמונה בעזרת…הארי פוטר”, הצופה, י’

אב תשס”ב ‎19.7.2002, עמ’ ‎12.

קימל משה (תשס”ב), “היבטים חינוכיים ביצירה קולנועית של נוער דתי”, מים

מדליו– שנתון המכללה האקדמית למורים ע”ש רא”ם ליפשיץ, י-ם,

עמ’ ‎283-299.

קליבנסקי בני (תשס”ב), “למה לא לראות את נסיך מצרים?”, שו”ת אתר האינטרנט

“כיפה”, ‎15.3.2002.

רוזנסון ישראל (תשס”א), “הסיפור שאינו נגמר על מלך האריות”, דרך אפרתה ט-י,

עמ’ ‎293-302.

רוזנסון ישראל (תש”ס) , “משה רבינו” ו “נסיך מצרים”-חקירה מדרשית-אומנותית

של סרט “מקראי” , “דרך אגדה ג’”, עמ’ ‎245-266.

רון צילה (תשמ”ט), הוראת תנ”ך בכיתה הטרוגנית בגישה הדיאלקטית, עמ’ ‎340-349.

ריבלין יובל (תשס”א), “הסרט הדברות – סרטי קולנוע כמדרש קולנועי מודרני”,

מבסרט, שבט תשס”א, עמ’ ‎65-86.

שוחטמן אליאב (תשמ”ט),”שיעורי תורה במוסד חילוני- תשובת הראי”ה קוק

זצ”ל ” , תחומין י’ עמ’‎245-258.

שליט דניאל (תשנ”ה), “הכלי והמסר”, שיחות פנים, הוצאת תואי, עמ’ ‎314-323.

שפירא אמנון (תשנ”ו), “המדיום התקשורתי”, מבסרט, י-ם, עמ’ ‎60-65.

שלג יאיר , “רוחו של נסיך מצרים”, הארץ , ‎12.4.99.

שלזינגר י”מ (תשנ”ו), “שלוש הערות על החינוך הדתי בימינו”,מחקרים במקרא

ובחינוך מוגשים לפרופ’ ארנד, י-ם, עמ’ ‎356-366.

שרלו יובל (תשס”ג) , רשו”ת הרבים -תשובות שניתנו באינטרנט בענייני אמונה

,הלכה ושאלות מתחדשות , עמ’ ‎220-225.

[‎1]מאמר זה הוגש כעבודה סמינריונית בקיץ תשס”ג במסגרת לימודיי במכללת יעקב הרצוג . תודותיי הרבות ליצחק רקאנטי וישראל רוזנסון שהערותיהם וחכמתם משוקעים במה שליקטתי אנוכי .

המאמר עתיד לראות אור בעתיד,בע”ה, באחד הביטאונים התורניים ,תוך שינויים קלים מהמופיע להלן.

[‎2]ספרו של אלבין טופלר , “הלם העתיד” ודומיו, התמקדו בגל התמורות ותהליכי השינוי, שכתוצאה משינויי הטכנולוגיה ,הקצב , הארעיות וכד’ , ואילו אנו נעסוק יותר בהיבטים החינוכיים -ערכיים .

[‎3]במבוא לספרו “חינוך יהודי בחברה פתוחה” (‎1995) , ובהתבסס על דברים של הרב ד”ר יונתן זקש . הדברים הובאו גם במבוא למאמרו של משה קימל ,” היבטים חינוכיים ביצירה קולנועית של נוער דתי “.

[‎4]שליט דניאל, “שיחות פנים”, תשנ”ב, עמ’ ‎314-323.

[‎5]ברנדס יהודה, “תורה ותקשורת”, עמ’ ‎13.

[‎6]הדברים נכתבים חודשים אחדים לאחר שערוץ התכלת יצא לדרך, דבר שללא ספק יש בו פריצת דרך משמעותית, אך רק ימים יגידו על היקף ההשפעה וההצלחה של תקדים חשוב זה.

[‎7]“נח בציינהטאון, קין בקסנדו – על קולנוע דת ומוסר”, עמ’ ‎6.

[‎8]אגרות ראיה א’, עמ’ ר’ג-ר’ו

[‎9]“אחד מסימני התחייה המובהקים הוא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: תחיית האומנות והיופי העברי בארץ ישראל…” (שם)

[‎10]בעניין זה ראוי להזכיר מקור מפורסם נוסף של הראי’ה קוק זצ”ל, בדבריו הידועים בעולת ראיה לשיר השירים: “הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האומנות להוציאו.” דברים ברורים אלה, כידוע, קיבלו אחר פטירתו של הרב תפנית, ובמקום המילים “הספרות, הציור והחיטוב” (שהם גם יסודותיה של התקשורת הויזואלית), מופיע בהוצאה המאוחרת של ‘עולת ראיה’ הטקסט החדש: “הספרות, ציורה וחיטובה”.

“מטמורפוזה זו”, כותב אמנון שפירא: “כמו המטמורפוזה מ”תורה ועבודה” ל”תורה ועבודתה”, מציינים קווי מחשבה של עצירת זרם האומנות והתקשורת המודרנית. אנו יכולים בהחלט להבין לליבם של המסתייגים. אנו יודעים היטב כי מה שנעשה היום ביו כותלי ‘בצלאל’ איננו מה שחשב מרן הרב קוק שיהיה… אבל אין בכך הצדקה להחזיר אותנו לגיטו, ובזה לאפשר למי שלא קרא ולא שנה, להשתלט על האומנות ועל התאטרון, על הקולנוע ועל הטלוויזיה, ולאפשר לו להיות דָבָּר יחיד בתקשורת הציבורית. דווקא על רקע קיטוב והתנגשות ביו דת למודרנה… יש חשיבות יתירה להשמיע את הקול התורני המחייב את השילוב בין השניים ולא את הניכור ביניהם…” (“מבסרט”, ירושלים תשנ”ו, עמ’ ‎64).

[‎11]נזכיר שוב כי בהתייחסותנו אל המדיום הקולנועי והטלוויזיוני עוסקים אנו רק בחומרים שיש בהם פוטנציאל ערכי וחיובי, ולא בכלל התוכניות מרובות הכמות ומעוטות האיכות, בלשון המעטה.

[‎12]מעניינת מאוד סקירתו וניתוחו של אשד ,”המקרא בקולנוע ובטלויזיה ” על כישלונו של הקולנוע הישראלי בכל הנוגע לז’אנר הסרט המקראי ואכמ”ל (אשד, שם, עמ’ ‎156-178).

[‎13]הדיון מכאן ואילך יתמקד בשאלת השימוש באמצעים קולנועיים להוראה והמחשה של פרקי מקרא, ולא בשאלות מקבילות, כגון השאלה האם להצטרף אל מגמת קולנוע במוסד חינוכי, ואיך להתמודד עם מטלה של עיבוד סיפור או נושא מקראי. בכך עסקו אחרים ואכמ”ל.

[‎14]אין בחלוקה זו דברים מוכרעים באשר כל דבר טכני יכול להיחשב כעקרוני, והכל לפי ההקשר ועיני המתבונן. יושם לב שאין בכוונתנו לגלוש אל הנושא הרחב של “טלוויזיה וחינוך” באופן כללי, דבר המחייב עיון בפני עצמו (ע’ למשל ב”אמונת החינוך” של הרב אלישע אבינר, עמ’ ‎230-234, שמונה “ארבע אבות נזיקין” בצפייה בתוכניות טלוויזיה : א-גירוי יצרי, ב-העדר “דרך ארץ”, ג-“מושב לצים”, ד-פאסיביות מול אקטיביות), אך כאמור לא הרי התייחסות וביקורת כללית על המדיה הויזואלית כהתייחסות ממוקדת אל סרט מקראי, שהוא בעל מאפיינים ספציפיים וניתן לבודד בו חלק ממאפייני התקשורת “הבעייתיים”.

[‎15]אריק אוארבך, “מימזיס – התגלמות המציאות בספרות המערב”, ירושלים תשי”ח, עמ’ ‎9.

[‎16]יובל ריבלין, “הסרט הדיברות – סרטי קולנוע כמדרש מקראי מודרני”, עמ’ ‎65.

[‎17]עיין : רות וולפיש, “פרשנות טקסטואלית וקולנועית לסיפור בת יפתח”, דרך אפרתה ט-י, תשס”א.

[‎18]תרגיל קטן ומומלץ לביצוע עם ילדים הוא לבחור דמות מקראית מסוימת ולשאול כיצד כל אחד מהם מדמיין אותה ? ניתן להמשיך ולשאול : אילו היו בתפקיד של מפיק-סרטים, איזה שחקן היו בוחרים לייצג דמות זו ? ואחר כך, אם במקרה ראו סרט מקראי, מה הרגישו ביחס לדמותו של השחקן ?

[‎19]חוה יסעור, “סיפורי התנ”ך בספרות ילדים”, ‎1979.

[‎20]יושם לב שדברי המחברת מכוונים אל עיבודים ספרותיים של המקרא, ונראה שהדברים נכונים גם לגבי עיבודים ויזואליים, שבהם כמעט נסתם הפתח לכוח הדמיון העצמי של הצופה.

[‎21]הרב אבינר “תורת אמך”, עמ’ ‎165, התייחס לצורך להימנע מצמצום הדמיון בהקשר של שימוש בספרים המספרים על סיפורי התנ”ך בתמונות והאם מותר להשתמש בהם. הוא נוטה להימנעות ומציין מספר סיבות המובאות כאן בלשונו:

‎1. “התורה אינה מוסרת לנו את התיאור הפיסי של אברהם אבינו, ולא הסמיכה את המורה להחליט אם היה לו זקן ארוך או עגול. דבר זה שייך לדמיון התלמיד… בהתאם לתפיסתו הפנימית.

‎2. המציירים – כוונתם לשם שמים, לקרב את הילד מבחינה אמוציונלית, על ידי החוויה האסטטית החזותית. החשש הוא: יתכן שזה מרחיק את הילד, אם ציור מסוים זר לעולמו הרגשי…

‎3. ריבוי ציורים מקלקל את כשרון ההפשטה של הילד ומרגיל אותו לתפוס כל דבר בדרך חזותית. בזה מכשירים ילד שישתלב טוב מאוד בחברה הטכנולוגית, אך מעל לזה אנו מעוניינים לסגל לו מחשבה מופשטת, שתאפשר לו להיפגש עם מושגים של אמונה, יראת שמים ומוסריות.

במה דברים אמורים? במורה. הוא אינו רשאי להחליט בשביל הילד איך נראה אברהם אבינו, אך ודאי שאין שום מניעה שהילד יצייר בעצמו כיד דמיונו הטובה עליו… ואותם הדברים אמורים לגבי המחזה. יש בה ערך של הזדהות פנימית, יש לה ערך של חיים, אך בתנאי שאיננו כופים על הילד את צורתה. אנחנו מוסרים לו את התוכן הפנימי של הסיפור, אך צריך להשאיר לו את החופש…”

[‎22]ניל פוסטמן, “בידור עד מוות”, ‎2000.

[‎23]שם, פרק שמיני – “שאו רגליכם לבית לחם”. אמנם פוסטמן מתמקד בעיקר בתופעת תוכניות ההטפה הנוצריות הרווחות במקומו, אך לענייננו הדברים מעוררי מחשבה גם בהקשרים המופיעים בטלוויזיה הישראלית וגם לנושא מאמר זה.

[‎24]דוגמא שונה במקצת אך בעלת עקרון דומה התעוררה לאחרונה עם צאתו של הסרט “תאום כוונות” אל המסכים . בהתייחסו אל ההשוואה בין ספרו של הרב סבטו לבין ההפקה הקולנועית כותב אפרים אורן (הצפה ,ג’ כסלו תשס”ד,‎28.11.2003) כך : “היו שהתלהבו מהסרט,וטענו שהוא משקף את רוח הספר…לעומתם אחרים הרגישו תחושת אכזבה…נקודת השוני הממרכזית בין שתי היצירות טמונה בכך שהספר מסופר ע”י בן ישיבה שעולמו הדתי מקרין על כלל ההתיחסות שלו … בסרט ,לעומת זאת , הגיבור רגיש ואנושי , אך החוויה והרגש הדתיים שלו כמעט ואינם באים לידי ביטוי כלל… “.

[‎25]הדברים מבוססים על דף “ערכים מאחורי החדשות”( ט”ז אייר תשנ”ז) בהוצאת “מעלה” – המרכז לציונות דתית .

[‎26]ועוד הבדל : תקיעת השופר קצרה היא , כל סדר התקיעות אינו נמשך יותר מאשר דקות מספר . לפני התקיעה ולאחריה , האדם מלא פעילות של תפילה , ואילו הסרט יכול להיות ממושך , גם לפניו וגם לאחריו

אין שום פעילות , מלבד לחיצה קלה על השלט האלחוטי …בהקשר זה שמעתי מתלמיד ותיק בשם אחד מרבותיו, שאפילו הייתה כל הטלוויזיה מלאה רק בתוכניות קודש וללא שום “קליפות” אחרות, לא היה ממליץ עליה… כי זה מסר וחינוך לפאסיביות, המנוגד לרוח התורה.

[‎27]עיין לעיל : דברי אלי אשד וכיוצ”ב , עמ’ ‎6.

[‎28]ועיין בהרחבה ב”שיחות פנים” של ד”ר דניאל שליט: “התקשורת היא חיצונית. היא אמנם מביאה אלינו יותר ויותר צלילים ותמונות מן החיים, אבל אלה הם רק צידם החיצוני של החיים. והלא יש לחיים צד פנימי, והוא: המשמעות, המגמות, ההקשרים, ההיגיון הפנימי, ההריונות הקודמים ללידת המאורעות. את אלה, התקשורת – ובייחוד הטלוויזיה – אינה בנויה לתת ואפילו אינה בנויה להבחין בהם… יוצא שחניך התקשורת אינו מכיר כלל את הצדדים הפנימיים של המציאות… הוא מכיר רק את הקליפה החיצונית שהתקשורת מקלפת עבורו מן החיים.”(“שיחות פנים” ,עמ’ ‎322).

ובהקשר זה מאלפים דבריו של ישראל אלדד: “לא לשווא התפתחה אומנות התאטרון ביוון ולא ביהודה… תאטרון הוא מראית לעין, התחפשות, ואילו הנבואה מנוגדת לכך. הנבואה היא חושפנית. יוון מאבנת, יהודה מניעה. ישעיהו נגד פידיאס. יריחו נופלת מקול שופר, טרויה נופלת בעזרת סוס עץ חטוב. על כן אתה יכול לכרוע ברך בפני האל אפולון הנהדר ולקרוא: “קאלוס, קאלוס, קאלוס (יפה, יפה, יפה), אך בפני אל מסתתר, שאין לו דמות, הקורא אליך מראש סולם הערכים ומגיע עד מעמקי נפשך , אתה קורא: קדוש, קדוש, קדוש… (מתוך “הגיונות יהודה”).

[‎29]עיין ברנדס, בדברים לסיום המחזור הראשון של בוגרי ביה”ס הדתי לקולנוע, “מבסרט”, תשנ”ו, עמ’ ‎7.

[‎30]עשה לך רב, חלק ד’, עמ’ כ”ט. מעניין כיצד היה מתייחס הרב אל צפייה ממוקדת בסרט בנושא מקראי, למשל, שיש בה מימד חינוכי-ערכי, ואין בה את מרבית הדברים הנחשבים כביטול תורה מובהק. מאידך ,לא נגענו כאן בבעיה שלקולנוע יש “ציוויים” משלו : לספר סיפור ,ליצור קונפליקט,לשקף דרמה וכו’ ועל התנ”ך להכניס עצמו אל תוך “נעליים ” אלה ,ואכמ”ל .

[‎31]עיין בהרחבה: “הוראת תורה בכלי תקשורת” לרב בני לאו, תשס”א, וכן במאמרו של שוחטמן, תחומין י’, עמ’ ‎245, – “שיעורי תורה במוסד חילוני” ובדברים שהובאו שם בשם הרב ראטה, הרב קוק, הנצי”ב ועוד.

[‎32]עיין הערה ‎14.

[‎33]נושא זה מצריך דיון והרחבה בפני עצמו. על כן נביא רק דוגמה מסרט אחד שכבש את מסכי העולם כולו בשנים האחרונות – “נסיך מצרים”. אמנם סרט זה הוא מצויר ויש מקום להתייחסות שונה מהסרט הריאלי, אך מאידך רמת האנימציה המודרנית כה מפותחת עד שרוב דיוננו רלוונטי גם לגביו. הסרט מתאר את סיפורם של משה ויציאת מצרים מנקודת מבט “דתית” בהחלט. הקב”ה מלווה את הסיפור, אשר מוצג ללא שום מגמה של “חילון” אשר הייתה יכולה להציגו כרצף של אירועים אנושיים ופוליטיים בהובלת המנהיג הכריזמטי משה. הסרט גם אינו נכשל ב”הגשמה שקופה” של התגלויות האל וניתן לומר כי הוא בהחלט נאמן להקשרים המקראיים הכלליים.

מאידך, כל המתמצא יותר לעומק בסיפור המקראי ובעולמם של חז”ל שם לבו על השינויים והמגמות האחרים המעצבים את התסריט. כבר עמדו על כך הרב רונן לוביץ (בעיתון “עמודים”) וחיותה דויטש (בעיתון “אותיות”)וישראל רוזנסון(דרך אגדה ג’), שהראו כיצד בחרו המפיקים (כמובן על מנת לזכות בשיא הרייטינג האפשרי ועל מנת לא להרגיז אף אחד) להפוך את משה לחבר ילדות של רעמסס – “נסיך מצרים”, להאהיב את שניהם על הצופים ולהעמיד את הדרמה של שליחות משה על רקע קריעתו מאחיו ומאביו, ולא בדיוק כפי שהיא מוצגת במקרא. גם המצרים אינם מוצגים ממש ברשעתם, כמו גם מכת בכורות ומראות קשים אחרים, על מנת לא לעלות על שום יסוד גזעני או אנטישמי, ר”ל. לוביץ ,דויטש ורוזנסון מביאים את דבריהם, בסופו של דבר, במסגרת ראייה חיובית ומאתגרת, כפי שתוצג בהמשך הדברים.

[‎34]יהודה ברנדס, “תורה ותקשורת”, עמ’ ‎8-9, מציג את נושא היחס לתקשורת בעקבות ניתוח תופעת הנבואה.

[‎35]למשל: אמנון שפירא, “המדיום התקשורתי”, עמ’ ‎61, מראה שמעמד הר סיני מתאים לשבע ההגדרות של מאפייני “תקשורת ההמונים” (המוען, הנמען, המסר, הערוץ, ה”רעש”, המשוב וההשפעה), ומסקנתו על פי זה שהגדרות תקשורת ההמונים הן חדשות, אבל התופעה עצמה אינה חדשה כלל.

[‎36]לדוגמה: המשכן וכליו השונים, נחש הנחושת, צנצנת המן, ריקועי הפחים, אותות משה ואותות שאר הנביאים, כולם מבוססים על ההנחה שיש בכל “הדרכה טובה” את ה”מה”, אבל חייבים עמה את ה”איך”, ועל מנת להעצים את הצלחת התקשורת יש להסתייע ב”טריגרים” וב”טכניקות מסירה” מתוחכמות, לפי הצורך.

על רקע זה ירמיהו, למשל, השובר את בקבוק החרס בטקס רב רושם (ירמיהו יז-יח) כביטוי לתלותו של העם באלוקיו, בעצם משתמש בסוג של המחשה אודיו-ויזואלי…

[‎37]עיונים בספר בראשית, ירושלים תשל”ה, עמ’ ‎139.

[‎38]ממזיס, שם, הערה ‎15.

[‎39]יובל ריבלין, “הסרט הדברות”, מבסרט, שבט תשס”א, עמ’ ‎66-67.

[‎40]כפי שהציע, למשל יובל ריבלין (עיין הערה קודמת), או בכיוון שונה שמציע, למשל, הרב בני לאו, “הוראת תורה בכלי תקשורת”, עמ’ ‎47-53, שמפתח רעיון קצת שונה, הרואה בכך המשך לתופעת הדרשנות העממית ש”התמחתה” בהבאת התורה לציבור הכללי, לאו דווקא הלמדני, אך תפסה מקום של כבוד וחשיבות במהלך הדורות.

[‎41]ברנדס, שם.

[‎42]יובל ריבלין, “הסרט הדברות”, עמ’ ‎70; אלי אשד, “המקרא בקולנוע ובטלוויזיה”, עמ’ ‎155ועוד.

[‎43]ואז קיים בהם אפקט ההמחשה המדהים של “הראליה המקראית”, עם החסרונות שצוינו לעיל.

[‎44]שם, עמ’ ‎72.

[‎45]עיין בדבריה הידועים של נחמה לייבוביץ, עיונים בספר בראשית, עמ’ ‎28-29, “ויאמר קין אל הבל – על מה היו מדיינין?…”

[‎46]יאיר שלג, “רוחו של נסיך מצרים”, הארץ, ‎12.4.99.

[‎47]הרב רונן לוביץ, “עמודים”, ניסן תש”ס, עמ’ ‎16.

[‎48]וכמדומני, שרבים מאלו שהתנסו בהוראת מקצוע מחשבת ישראל או בערוצים אחרים של דיבור אל הנוער של ימינו “בגובה העיניים” ובנגיעה אל הלב, מודים ומודעים לקושי זה.

[‎49]נציין עוד דוגמות אחדות להתייחסויות דומות ביחס ליכולת לאמץ דברים חיוביים וערכיים מתוך יצירות קולנועיות.

. רות וולפיש (“פרשנות טקסטואלית וקולנועית לסיפור בת יפתח”, עמ’ ‎290) – מציגה היבטים חיוביים בסרט “בת יפתח” שאינו משקף באופן מילולי את הטקסט ואף בהיבט התוכני יש אי התאמה. אולם הדמיון קיים בעומק הספרותי, וברור לצופה שאין מדובר בהקבלה היסטורית אותנטית. בדרך זו אין חשש של קביעת עמדה או תמונה מעוותת על הסיפור המקראי, ומאידך ניתן להציף שאלות רלוונטיות אלינו: בת יפתח מוכנה להקריב את עצמה למען אביה… האם יש ערכים כאלו בימינו, שעבורם מתנדב האדם להקריב את עצמו? איך מתייחסת החברה אל אנשים כאלו? וכו’ לסרט יש איפה כוח במיקוד בפרט מסוים ובחינתו מזווית שאינה בהכרח קיימת בטקסט, אך אינה סותרת אותו.

. רבקה מנוביץ (על ההצגה “רות” – “ספינת הדגל של היצירה התאטרונית הדתית החדשה”, י-ם תשס”א, עמ’ ‎43) מתארת את תהליך בניית הרציונאל להצגה על רות שהקונספציה האומנותית שלה נוצרה מתוך מגמה להיות המשך ולא ניגוד למסורת היהודית, וכך שימשה הפקה זו מודל נוסף לשילוב מפרה של יהדות עם תאטרון.

. חיותה דויטש (“נח בצ’יינהטאון, קין בקסנדו”, ירושלים תש”ס) – הספר כולו מוקדש לניתוח סרטים קולנועיים באוריינטציה של קיום דיאלוג של לומדים וצופים, הבאים מתוך עולם יהודי, עם הקולנוע. במבוא מציינת הכותבת: “כאשר יצירת אומנות מצליחה לעמת את האדם עם היבטים מסוימים בחייו, היא עושה מעשה רוחני… במובן מסוים תפקיד האומנות הוא לעורר “כאב”… שיגרום בסופו של דבר לצופה-קורא-מאזין ליצור דיאלוג עם הצד הפנימי והעמוק של החיים, צד שאנשים דתיים קוראים לו “אלוקים”.”

. הרב חיים פרלמוטר (הצופה, י’ אב תשס”ב) – מאמר העוסק בהמחשת יסודות האמונה בעזרת סרטו של הארי פוטר, ואכמ”ל.

. ישראל רוזנסון (“הסיפור שאינו נגמר על מלך האריות”, תשס”א, עמ’ ‎293-302) – רוזנסון מנתח רעיונות עומק שבסרט, תוך השוואה לעניינים הקשורים במקרא ובפרשנותו. בפרק שכותרתו “ממלך האריות לסיפור המבול – אתגר פרשני ורעיוני” הוא מציין: “ההמלצה שלנו להשתמש בסרט למטרות פרשניות לימודיות וחינוכיות מביאה בחשבון את הביקורות השונות, אך אינה מתעלמת מאיכויות שונות המצויות בו.”!!! (עמ’ ‎295).

[‎50]רות וולפיש, שם, ע’ ‎289: “להערכתי, שימוש נבון באמצעים אומנותיים עשוי להעשיר את הלימוד. אנחנו חיים בעידן התקשורת, עם דגש חזק על הויזואלי. ילדים הרגילים ללמוד ולהפנים דרך טלוויזיה ומחשב, יזדהו עם האמצעי הזה ויהנו ממנו גם בלימודי קודש. הם יכולים לקלוט דרכו מסרים חשובים. האומנות מגשימה, אך גם ממחישה, והופכת את המסופר “על הנייר” למשהו אמיתי, שקרה באמת… אין ספק שחוויית הלימוד הרבה יותר עשירה, כאשר היא מקיפה את חושי הראיה והשמיעה, את ההתפעלות ואת החוש האסטטי. האומנות פותחת את האדם לחוויות ולתובנות חדשות, ומאפשרת לו להיכנס לעולם רחב יותר של יצירה. סרט המשמש כמשל או כמטאפורה מקראית עשוי להוות כלי יעיל להוראה, הוא יכול להחיות את המסרים הדתיים ולהפוך אותם לרלוונטיים לחיי היום יום של התלמידים. הוא יכול לחשוף רבדים בסיפור, המסתתרים מן העין, מעין מדרש ויזואלי”.

[‎51]ועיין הערה ‎10, דברי אמנון שפירא שם.

[‎52]ועיין שוב הערה ‎50ובפרט בדברי רות וולפיש בסופה .

[‎53]לצורך הקיצור לא נכנסנו לפירוט ם של שיקולי דעת קונקרטיים לפני שימוש בסרט מקראי למטרות חינוכיות-לימודיות . אולם נראה לציין חלוקה עקרונית בין צפיה סתמית ,אקרעית , שבה נחשף התלמיד לסרט באופן פסיבי וללא שום הכוון מיוחד לבין חשיפה שבאה בעקבות הכנה , לימוד , ווידוא כי קיימת תשתית ,למה שהולכים להפגש עימו.נלענ”ד כי אין טעם וריח לתפיסה שיש להחשף לכתחילה אל ספרות או קולנוע בכדי להחשף לתפיסות שונות וע”מ להגיע עי”כ לגיבוש עמדות .ברור שהכל מבוסס על קיומם של כלים מוקדמים , או לפחות הכוון ברור בכדי להפגש נכון ואמיתי עם הדברים .להרחבה : עיין הרב אבינר, “תורת אמך”, עמ’ ‎158-164, וכן תשובת הרב שי פירון באתר האינטרנט “כיפה”מה-‎15.3.2002, לגבי קריאת ספרים שעשויים להיות בהם דברי כפירה או חוסר צניעות, וכן בשו”ת “רשו”ת הרבים” לרב שרלו ,עמ’ ‎220-225שמתמודד שם עם סוגיא אדירה של שימוש באינטרנט שאינה מענין מאמר זה ,אך היקפה וחומרתה אולי גדולים פי כמה .

הרב שרלו מעמיד בספק את הדרך החינוכית ההולכת בצורה של איסורים וגזירות ומעיד כי רבים מילדינו נטשו את עולם האמונה דוקא בשל השדר שנבע מהטלת איסורים ומפיקוח צמוד. גם שרלו סבור כי הדרך החינוכית הטובה ביותר היא להפוך אילוץ לאתגר והוא מסיים : “נראה לי כי זוהי גישה בסיסית למציאות החדשה שנכפתה עלינו. הנסיון להתעלם ממנה דומה לנסיון שהיה לפני שנים עם הטלויזיה. בסופו של דבר מעטים הם הבתים ללא מכשיר בעייתי זה. כיוון שהמאמץ החינוכי היחיד היה מלחמה בטלויזיה לא זכינו לגדל דור אנין טעם בעל רגישות מוסרית , שיתעב את הרדידות הטלויזיונית . חשבנו כי נפתור את הבעיה ע”י אמירות חדות… אך זה אינו מעשה חינוכי אלא התחמקות ממנו,ואת נזקיו אנו מכירים היום היטב…”(עמ’ ‎225).