סיפורי הפרידה של משה ממשפחתו מסופרים בקיצור נמרץ ואינם חושפים את סערת הרגשות שהייתה נחלתם של כל בני המשפחה. ציירים שונים ניסו למלא את הפער הזה.

הסיפור שאותו אנו מכנים “משה בתיבה” מסופר בקיצור רב, אך מיעוט מילים זה אינו מלמד על דלותו של הסיפור, אלא על הצפנת הרגשות הטעונים בו. עלינו לקרוא את הכתוב, לחשוף את הפרטים החסרים ולמלא פערים אלה בפרשנות מגוונת. עיון בציורים הרבים העוסקים בסיפור לידתו של משה ובשנות ינקותו מביא בפנינו פרשנות חדשה לסיפור מזוויות שונות, על פי הבנתו ושיפוטו של כל צייר. מתוך שלל הציורים העוסקים בתקופה זו בחרתי שני ציורים שעניינם פרידה, פרידת ההורים מבנם תינוקם.

פוסיין, צרפת, תקופת הבארוק
ציורו של פוסיין (צייר ממוצא פלמי) מתבסס על הפסוק: “וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר” (שמות ב, ג). על מה חשבה יוכבד כשהניחה את משה ביאור? האם היאור היה בעיניה מקום הצלה וביטחון או מקום מוות כציוויו של פרעה לכל התינוקות העִברים?

את החלטת המשפחה להניח את התינוק בתיבה במי היאור מסביר ר’ אברהם אבן עזרא בפרשנותו לפסוק שלעיל כך: “ויוכבד עשתה כן כי אמרה אל אראה במות הילד…”. לפי דבריו, היאור הוא מקום המוות. את כל הבנים הנולדים הצטוו להשליך ליאור, ויוכבד ממלאת-לא ממלאת את צו היאור; היא אינה משליכה את בנה, כי אם משלחת אותו. היא חשה במתח הרב שבין צער הסוף לחסד הגעגוע. בין סופו-מותו של בנה ובין געגוע שאולי אינו אלא פרידה זמנית. בחירתו של אבן עזרא לשים בפיה או בלבה של יוכבד את דבריה של הגר מלמדת אותנו שלא רק צער הפרידה הטריד את יוכבד אלא גם הפחד ממותו של בנה. כל אחת מהן הניחה את ילדה כדי שלא לראות במותו. עם זאת, בשני הסיפורים הנערים נמצאים בהשגחה: על ישמעאל השגיחה הגר שהתרחקה כמטחווי קשת לראות מה יעשה לו, ועל משה השגיחה מרים אחותו שניצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו.

פוסיין מצביע על כך שבפרידה מעורבים כל בני המשפחה. לא רק האם יוכבד ובתה מרים ששומרת על התינוק, אלא גם עמרם ואהרן. פוסיין בחר להראות לנו את כאבה של המשפחה, את המתח הרב שבו היא שרויה מחד גיסא, ואת היאור כמקום רגוע, שאין בו סכנות ויש בו תקווה, מאידך גיסא.
התמונה כבדה, סטטית. הארמון לוחץ על עמרם העומד בלבוש צהוב, פסל משונה עם ספינקס לוחץ על יוכבד, שלבושה בכחול. אפשר לפרש את הפסל הזה כישות מאיימת, אך גם כדמות ששומרת על משה ומגינה עליו. זרימת המים מרחיקה את התינוק ממשפחתו. מרים עומדת באמצע ונראית כמחלקת את המשפחה לשניים. עמרם אינו עוזר, הוא הולך שמאלה ואהרן נמשך אחריו ומפנה את מבטו לאחיו. פניהם של בני משפחת עמרם מביעות פחד ועצב גדול של פרידה, אולי לנצח, מבנם התינוק, שלימים ייקרא משה.
שלושת צבעי היסוד – כחול, צהוב ואדום – אשר יחד הם יוצרים את כל גלגל הצבעים, מובלטים מאוד בציור. אולי רוצה פוסיין לרמוז בכך שגם משפחת עמרם ויוכבד מלוכדת ומכילה בתוכה את כל העוצמות, אף על פי שבמבט ראשון בציור נראה שכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

פרידה זו הסתיימה בטוב. בסיועה של מרים חוזר משה לגדול בבית הוריו ולבלות שם את ימי ינקותו: “…וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ; וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה…” (שמות ב, ט-י). ושוב מסופר לנו על פרידת משה מהוריו, וגם כאן במיעוט מילים. האם בלימודנו סיפור זה עסקנו בעומקה של הפרידה השנייה? במשמעותה להוריו ולאחיו של התינוק שעליהם לוותר עליו שוב? ובכלל, מה חש הילד? האם בשמחה הוא עובר מחיי עוני בבית הוריו לחיי עושר בבית בת המלך? ציורו של הוגארט מעורר אותנו לדון בשאלות אלו.

הוגארט, אנגליה, 1746
גם הפעם יוכבד אינה לבדה. מסירת הבן היא אינה עניין של מה בכך, ושני ההורים באים יחד כדי לתמוך זה בזה בשעתם הקשה. עמרם ויוכבד, משפחה של יהודים עניים, כך ניכר מלבושם, מביאים את ילדם לפני האישה המכובדת והעשירה לביקור ראשון אחרי שגדל אצלם בימי ינקותו. נשים לב שהנסיכה מוארת באור בהיר, לובשת שמלה צבעונית, ומולה מוארים רק פניו של משה. יתר הדמויות מוחשכות.

נוצר פה משולש, אבל הוא הפוך: הוא מתחיל מפניה של יוכבד, עובר לרגלי הנסיכה ועולה לפניה של הדמות מימין. ברקע נראית פירמידה. מבחינה פסיכולוגית מבקש הצייר להראות שמשה קשור מאוד להוריו: הוא מהסס ותופס בחוזקה את שמלתה של אמו. משה טרם החליט אם לקבל את ההזמנה שבידה הפשוטה של הנסיכה. הוגארט מצליח להעביר אלינו את כאב הפרידה של האם, של האב ושל בנם. ראשה של יוכבד מורכן, מבטה פונה כלפי משה. שוב עליה להיפרד מבנה האהוב. פניו של עמרם חשוכים, ודמותו בולטת בדלותה ובייסוריה. מתוך המשך הסיפור אנו יודעים שתקופת ינקותו של משה, תקופת היותו בבית הוריו שעליה לא מסופר דבר במקרא, הייתה חשובה ביותר להמשך התפתחותו. בשנים אלה נוצרה התשתית האמונית של משה, ונוצר הקשר המשפחתי החם בין משה לאחיו וההשתייכות שלו לעם העברי שאותו ינהיג בהמשך חייו. ימיו של משה בביתה של בת פרעה חיזקו את ביטחונו העצמי ואפשרו את עמידתו מול פרעה ואת קריאתו אליו “שלח את עמי”. את כוחו הרב של החסד, של ההגנה על החלש, כמו זה העולה בהכותו את המכה ובהגנתו על בנות יתרו מול הרועים, ניתן לזקוף לבת פרעה, שגמלתהו טוב. ציורים אלה, של פוסיין ושל הוגארט, ממלאים את הפערים בסיפור המקראי. לאחר עיון בציורים אנו יכולים להבין את צער הסוף ואת חסד הגעגוע שמלווים את חייהן של הנפשות הפועלות.

* דוגמה מתוך התקליטור “משה בתיבה” מסדרת תנ”ך ואמנות, בהוצאת בית הספר הממלכתי הדתי העל יסודי בקבוצת יבנה.
* תודה למורתי מאז ולימים, יהודית בר יש”ע גרשוביץ, על כל הארותיה.